מְכַבֶּסֵתּוֹלָה

הודו לה' כי טוב בפעם השניה - נוף מס' 5

2011-10-04T09:51:00.000-07:00

הרכבת מרישיקש לניו דלהי יוצאת בשבע וחצי בבוקר. הזמנתי מראש מונית ולקחתי את מרווח הבטיחות ההכרחי, אלא שקמתי באיחור של חצי שעה. הלב שלי פועם בקצב שאפייני למצבי קיצון קיצוניים ומוקצנים, שתי דקות ואני כבר בחוץ, לבושה ונעולה, המוצ'ילה על הגב, הראש שלי סחרחר מרוב כעס. מטומטמת מטומטמת מטומטמת. המונית לא נראית בשום מקום. אני יורדת לכביש ופוגשת נהג ריקשה. יש אלוהים. קח אותי לתחנת הרכבת, מהר, עכשיו, סע! הריקשה נאנקת ונחנקת, אנחנו דוהרים, עם כל מהמורה בכביש אני חוטפת בומבה בפדחת. מצב הרוח טוב, הדרך נמשכת.

עם ההגעה לדלהי אני שומעת קול מוכר קורא בשמי. מפה תהליך ההתמקמות הפך קל בהרבה. גסטהאוס, מקלחת, אינטרנט, צ'אי מסאללה במיין בזאר. דלהי היא תחנת מעבר לבאים, לאלה הממשיכים ליעד הבא ולאלה השבים מפה בחזרה לבתיהם (לפחות עד לפעם הבאה).

המחשבה על יומיים בדלהי לבד יכולה להטריף פילים. מחד, כי הישיבה הבלתי נגמרת בתחנות הצ'אי של המיין בזאר היא מריחת זמן מייאשת, ומאידך, כי אם כבר יוצאים מהאיזור הומה התיירים הזה ומבקרים, נניח, באחד משווקי העיר המקומיים, סביר להניח שהמפגש עם המציאות הנושכת של עיר הבירה ההודית, יהיה קשוח.

ואז נולד לו מפגש אחר, קשוח הרבה פחות. בלי להכיר הוא לקח אותי איתו לטייל בעיר, מעט מעט, לאט לאט. כשהחושך ירד המשכנו לדבר ולספר, לא יודעים, לא נוגעים, לא מתכוונים, לא מוכנים. נפרדנו לקראת חצות בדממה ובחיבוק.

ואז, מוקדם בבוקר, נפגשנו שוב, הפעם הוא דווקא התכונן. משם, בהחלטה של רגע יצאנו במטרו (הממוזג, החוצה בין גברים לנשים, המערבי לחלוטין והנוח לשימוש) להכיר את ניו דלהי האמיתית. הצבעים זוהרים פחות מבמרכזי הקניות ההומים. פה הסמטאות צפופות, הקצב מהיר, הידיים נלחצות. "היום מנסים הכל" אני אומרת לו, ודוכני האוכל המהיר מקבלים אותנו אל חיקם החם והמהביל, באדי טיגון לוהטים, בניחוחות ובתבלינים שלופים. ואז גשם. אחרי כמה שעות של מבול על השמלה הלבנה שלי, קטעתי את מופע הפורנוגרפיה באיבו והכרזתי שהגיע הזמן לשוב לגסטהאוס. וככה, בלי להתכוון, יצא שפתאום התעכבנו. הוא איתי ואני איתו. לפני שנפרדנו לשלום אמרתי לו שאני סקרנית כבר לגלות מה אחשוב עליו אחרי.

הרכבת מניו דלהי למומבאי היתה תחילתו של סוף הטיול שלי. המעבר החד מהרחוב הלוהט לקרון הממוזג, מהסוחרים של המיין בזאר לשכנים שלי לתא, על אייפוניהם ולפטופיהם, השוני שבין תודעת המוצ'ילרית הזרוקה לזו של התיירת החורשת עולמות. 15 השעות חלפו כבמטה קסם. עם הגב לכיוון הנסיעה מצאתי את עצמי חושבת עליו את אותה מחשבה ששאלתי את עצמי לגביה יום קודם. מחייכת לעצמי, עצמתי את העיניים לרגע קט והמשכתי לצלול בין עמודי הספר.

נסעתי למומבאי מפני שהסקרנות בערה בעורקיי. לראות את עיר המסחר הזו, השונה כל כך מהמציאות בכל חלקיה האחרים של הודו, היה בעיני חלק הכרחי, הזדמנות לגמרי לא מובנת מאליה שיש לנצלה ללא היסוס. התארחתי אצל פארוונה, אחת מחברותיו הרבות של קאזין ג'ו, חברות שנולדה במהלך שיטוטיו הרבים בעולם במסגרת שירותו הדיפלומטי. כיאה לאשת האריסטוקרטיה ההודית (כלכלית אבל בעיקר אינטלקטואלית), היא אירחה אותי בביתה ודאגה לכל פרט ופרט.

ביום הראשון עוד עמד לרשותי נהג פרטי (כמה מביך), בערב הליכה רגלית לאורכו של "צמיד המלכה", רצועת החוף של העיר השניה בגודלה בעולם כולו. ביום השני כבר היה קצת קל יותר להתרגל לרחובות ולסמטאות העיר, למצוא את הגלריות ואת מוזיאון הנסיך מווילס, את תערוכת הצילום המתוקשרת ואת בית הקפה שמגיש את עוגת הג'ינג'ר שאני מוכנה להרוג בעבור עוד ביס ממנה.

האנרגיה ברחובות מומבאי שונה. היא אינה זהה לזו הפורצת מדרכי העפר של לה או מבין מדרגות הבטון של דרמסאללה. הארכיטקורה ויקטוריאנית, אבל הבניינים כולם מוכתמים מפאת הלחות הבלתי נסבלת שבאה בחבילה אחת עם הקרבה לים. לרגלי הרזידנסים של בני האצולה, ההמכוניות מבהיקות והבוטיקים המפוארים מתבוססים במיץ של הזבל דרי הרחוב ומקבצי הנדבות.

מומבאי מפתה ומסקרנת, אבל לדאבוני אני מודה באשמתה האחת: היא אינה נותנת לך להרגיש בה בן בית. אחרי כמה שעות של שיטוטים, אני כבר לא ממש מצליחה להתעלם מהתחושה הזו שבוחנים אותי מכל כיוון. וזאת לא בגלל שאני חתיכה הורסת (חה), אלא כי אני זרה בנוף המקומי. זרה מזרות.

בשעות האחרונות בהודו כבר ידעתי שהקץ קרוב. כבר הייתי כל כך מרוגשת מהחזרה לארץ ומסיומו של הטיול שלא יכולתי לישון, להתרכז, בקושי לעמוד. המסע שלי נגמר עם אותו הטעם של הכמיהה והסקרנות שאיתם התחלתי אותו. רק שעכשיו הוא מופנה לכיוון אחר.

הודו לה' כי טוב בפעם השניה - נוף מס' 4

2011-10-02T03:31:00.000-07:00

חברות נבחרות מהשמיניה מעלות אותי על האוטובוס לרישיקש, ובפעם הראשונה מזה זמן רב אני לבד בטיול. נסיעה של 6 שעות באוטובוס תיירים, אני היחידה שיושבת לבד בספסל זוגי. כבר בעצירה הראשונה בדרך עולה בחורה שמתיישבת לידי. מי אם לא נועה תפוח שלמדה איתי בשכבה באמנויות מכיתה א עד ט. מה הסיכויים. מגיעים ליעד שהוא רק תחנה באמצע הדרך, אני מצטרפת לחבורת ישראלים והדרך ארוכה, מתישה, לוהטת מארבעים המעלות שבחוץ. מרגיש יותר כמו ארבעים אלף. חם לי.

היום הראשון ברישיקש הוא יום של הסתגלות לחום הנוראי. התמקמות ומקלחת פעם בשעה. יום למחרת דברים מתחילים להיראות אחרת. מפגש עם איליה נער הפלא מוביל אותי ליום שהוא מסע של שיטוטים ברישיקש העיר, בין עולי הרגל למקומיים, בין הסוחרים לנושאי התפילה, בין פושטי היד לעשרות התיירים. על הצוואר מצלמת פילים, בידיים סרטי צילום נוספים למקרה שייגמרו. והם נגמרים, בזה אחר זה.

ואז דברים מתחילים להסתדר. פתאום פוגשים את מאי ושחף, החמודים (לאללה) מדרמסאללה, מתארגנים, יוצאים לדרך על אופנועים, מגיעים למקורות הגנגס, מטיילים עוד ועוד בעיר השוקקת והחיים נראים אחרת.

רישיקש פועמת בעוצמות חסרות מעצורים, כמעט כל סנטימטר ממנה הוא הדף של צבעים וריחות, אנשים ופרות, חפצים ותכן. אני מסרבת להאמין שזו תחנתי האחרונה ושהטיול שלי, זה שהוא טיול באמת ולא רק תיירות, עומד להגיע לסיומו.

דווקא כאן, ברישיקש, או שמא נקרא לה רישי-כיף, אני מבינה שהחידושים, ההפתעות והשינוי הגלומים בהודו לא מצריכים מאמץ אלא שחרור. דווקא כאן אני קולטת שאין בגילוי מאום אלא אם הוא מתוך סוג של הכרות, גילוי של העצמי, חשיפה של העור והלב אל קרני אור חיות שיצרבו בהם את משאם ודברתם.

הודו לה' כי טוב בפעם השניה - נוף מס' 3

2011-10-01T03:12:00.000-07:00

ב18.8, אחרי לילה של נסיעה ארוכה מדי, חמה וקרה, מטלטלת ומיוזעת, נחתנו סוף סוף בגסטהאוס של סאנסו. בחדר שהוכן מבעוד מועד חיכו לנו מצעים נקיים, מים חמים במקלחת ונייר טואלט בשרותים. נפלנו לשינה ארוכה. ובא לציון גואל. אני מתעוררת בדרמסאללה בהרגשה שהגעתי למחוז חפצי, לארץ מבוקשי. הבוקר צונן ואני יושבת בפעם הראשונה מזה זמן רב לבדי, משוחררת מהריבים הבנאליים ומהסכסוכים הלא מורכבים מדי שהצליחו לשאוב אותי מטה. כאן אני מצויה בחברה טובה מזו שהשארתי מאחור. הקפה השחור מוגש, הסיגריה מוצתת, העמודים בספר מועברים בקצב המהיר המוכר כל כך בימים של עניין ותוכן. ברוכה הבאה הביתה.

בדרמסאללה הציוילזציה מקלה על ההתנהלות ועל אורח החיים. האטרקציות התיירותיות מאפשרות להישאר בה, בין שלושת כפריה, גם אם הגשם יורד בלי הפסקה שבוע שלם. השגרה היא של נוחות, של חוג בישול אצל ריטה ושל יוגה אצל מאהי פעמיים ביום. דרמסאללה היא גם מקום של מפגש, של פינוק ושל מנוחה ליגעים. אני עדיין לא יודעת את זה, אבל דרמסאללה היא גם אתר תיירות מובהק שאין בו הרבה מן האותנטיות. על אף היותה מרכז רוחני ומקום עליה לרגל, ההיצע בה מזויף מאוד, שחוק מעשרות שנים של שימוש וביקוש חסר דעת.

הגשם לא מפסיק לרדת ואנשים טובים צצים באמצע הדרך. הפגישה המתוכננת עם אור פריש יוצאת אל הפועל, והזוהר של הילדה הזו קורן עליי בעוצמה זהירה ונהדרת. אני אסירת תודה על החברות הזו, על שהיא שלי מבית, על שהיא קיימת גם פה. כמה ימים אחר כך מגיעה גם שירלי האהובה שלי, חברתי שבנפש, מצוידת בבן הזוג המצטיין שלה, יהל. נעים להיות בבית.

ספירת הימים שלי אובדת. מה שהיה בתחילת הטיול יומן מסע, מחברת תיעוד קטנה ומדודה, הפך להיות פנקס עזר, אביזר שאני מצוידת בו למקרה ש. אני מוותרת קצת על הצורך הזה להחזיק ברגעים ומאפשרת לימים לחלוף על פי מנגינת המקרה שאין איש שולט בה. חוויית היומיום שלי פה שונה אמנם מזו של ימי השגרה, אבל איכשהו אני מזהה דמיון מרפרף, מוזר. ואני שוב חושבת על הודו כיעד, יעד שכבר מזמן אינו גילוי מסקרן של עולם חדש, הפוך מכור ההיתוך שממנו יוצאים החיילים המשוחררים שנוהרים לכאן אחרי שנות השירות הצבאי המשתקות.

במנאלי חווית הצריכה מתעצמת. יסמין ואני מסתערות על השוק שבעיר התחתית, המנצנץ, השורץ, הקורץ. אנחנו יוצאות לסידורים, ממשיכות למסעדות רחוב ולדוכני התמרוקים, הדידי מורחת את שפתינו באדום עז ואנחנו מצטיידות במנחה אלכוהולית לקראת שבת. למחרת האייפוד נטען במוזיקה, האצבעות מתלקקות אחרי כל עוגיה בבית הקפה של דילן, משחקי הקלפים הם אתנחתא מהשיעמום היוקד. אני כבר לא מתכחשת, רק מתבוננת מבפנים ומבחוץ ובמקום להסתער בביקורת אני שואלת לאן כל זה מוביל.

במנאלי אנחנו 8 בנות. לא פחות ולא יותר. ואיכשהו, בגלל שכל אחת מאיתנו לא רגילה לסוג כזה של חוויה קבוצתית, זה דווקא עובד. כי כל אחת היא בפני עצמה, ויש איזה כוח בביחד, כוח שאינו נולד במריבת חתולות, כוח שנותן תחושה שמדובר באיזו ברית פלאית וקסומה על אף שניתן להשתחרר משורותיו הרבה לפני המוות.

אנחנו צוחקות ומדברות, מגלות אט-אט האחת את השניה ומבינות שההתגבשות הזו נועדה להישאר, אם כזכרון מתוק ואם כקשר רופף שיתוחזק רק מפעם לפעם, ממקומות שונים וממציאויות נפרדות.

הודו לה' כי טוב בפעם השניה - נוף מס' 2

2011-10-01T02:04:00.000-07:00

כולם אומרים לא לנסוע לקשמיר. אנחנו מתעקשות. חייבות להמשיך הלאה, לצאת מלאדאק. ואומרים שקשמיר היא גן עדן. זו הנסיעה הראשונה שלי בהודו. 17 שעות ברכב צפוף, בדרך לא לגמרי סלולה. אבל כמו שאמר לי רם - זאת הודו, ובהודו מסתדרים.

ההתנהלות בקשמיר מתנהלת לגדותיו של אחד משני האגמים הזורמים בה. אנחנו בחרנו בנאגין. וטוב שכך, כי האגם השני, דאל-לייק, הוא דוגמה מוחשית לאיך נדבקים במלאריה. אנחנו מתגלגלים לבית הסירה המיועד רעבים ועייפים, חסרי סבלנות, חשדנים אפילו. דינאמיקות שהתפתחו בין המשתתפים במשחק בוקעות מקליפתן, מה שנקרא יחסי הכוחות של משפחת פשע איטלקית. קמים ביחד, אוכלים ביחד, נושמים ביחד. מישהו אמר מתח באוויר?

אבל בו זמנית, אי אפשר להפסיק להתפעם מהמקום. כל כך יפה שאני יוצאת מדעתי. בתוך בית הסירה התקרות מגולפות בעץ, הנברשות מצלצלות מבדולח וריפוד הספות תפוח מרקמה קשמירית. מבחוץ שירת המואזינים מקשטת את השלווה לעת ערב, השקיעה נראית כאילו מדובר בחלום, אדוות המים שולחות אותי למחוזות שלווה שלא הכרתי מימי. גן עדן.

שלושה בתי סירה, תריסת וחצי ישראלים בני 24 בממוצע. נשמע מדהים. במציאות זה היה יכול להיות יותר טוב. בשלב הזה אני מבינה שהמון הוא תלוי מקום, אבל עוד יותר הרבה תלוי באנשים שאיתם אתה נמצא. אנחנו מתחילים להימאס אחד על השני אבל איכשהו הזמן עובר כאילו כל רגע ורגע הוא אושר צרוף. החברותא הזו לא מבוססת על כלום, גורמת לי לתהות על קנקנו של האינדבדואליזם הקיצוני שמתפרץ בדרך כלל בטיולים כגון אלה, זה שגורם לי לרוב סלידה ולאו דווקא געגוע.

תמר אדלר ואני מחליטות לצאת לעיר, למרות האזהרות על מצב הרוח העוין. אני בהתחלה עוד תופסת לה את הזרוע, אבל היא לא מהססת להתהלך ברחובות העיר המוסלמית. אנחנו מגיעות אל השוק ומחליטות בלי להתבלבל בכלל שהיום באנו להנות. המצלמה נשלפת, הארנק מתרוקן טיפין טיפין בכל דוכן של אוכל מהיר, קוסמטיקה זולה ופיצ'יפקעס זריזים. החושים מתחדדים, הצוואר נתפס מרוב סיבובים, כי בכל צד יש עוד משהו לראות, ועוד ועוד. הכל צבעוני כל כך מסביבנו, מלא חיים וקצב, ואני מרגישה שזו אחת ההזדמנויות היחידות שתהיה לי בחיי למפגש שכזה עם תרבות איסלמית, לשיטוט בין נשים עטויות בורקה, לשלטי חוצות הקוראים לתמיכה באחמדינג'אד ועוד סמלים כאלה ואחרים של עולם אחר, שונה משלי, הרחוק ממני ומסממני הזהות שלי וכנראה שברבות השנים רק יירחק יותר.

אנחנו ממשיכות בסיור שלנו בשוק ומגיעות לגן ציבורי ענק, מדליקות סיגריה והנשים שמסביבנו צועקות "לאאא, לאאא". רמאדן, ובכלל, מי שמע על אישה שמעשנת ככה בציבור, בחוץ. מתנצלות ופונות להמשיך לדרכינו, אבל הנשים האלה, שצעקו שלא נצית, מתחילות להתאסף סביבנו. מחייכות, הן תופסות לנו את הידיים, את הפנים, מלטפות ומנשקות, שולחות ידיים אל המצח, לברך אותנו, את העלמות מן המערב. זה לא כל כך נדיר פה אולי, אבל הן נותנות לנו הרגשה שאנחנו פרח בלב ליבו של שדה קוצים. קשמיר מאירה לנו פנים ואנחנו שמחות על ההרפתקאות שצברנו.

הצעד הבא הוא התקדמות. מישהו מספר על עמק ארו, וכמה מאיתנו מחליטים להצטרף. בתכנית - טיול סוסים, יערות עד, בקתות בנוף ציורי. אכן, תקוות גדולות. המציאות עולה על כל דמיון. במהלך הנסיעה מפתיע אותנו גשם אבל רוחינו לא נופלת. עם ההגעה לכפר אנחנו נכנסים, חשדנים משהו, לבית הארחה קטן. חושים דקים של מי מאיתנו מכריעים את הכף. אנחנו נשארים. המקום, החמימות והכנסת האורחים של בני משפחת עראפי הפכו את היומיים שלנו בארו לאחד מרגעי השיא של הטיול.

אולי קשה לי למצוא הגדרה אחחת מ"גן עדן", כי זהו צמד המילים הנוח והמדויק ביותר לתיאור המקום. זר לא יבין כמה מרעננת התחושה הזו של בית חם בקצה קיצו של עולם שאתה זר בו, התחושה של מישהו שרוצה בכנות בחברתך וברווחתך במקום בו מערכות היחסים הן תמיד פונקציונאליות, התחושה שהעולם שאתה בא ממנו ומי שאתה מעניינים את בן השיח שלך, על אף שזה כבר ראה עוד אלף כמוך. אני כנראה תמימה, אבל אני בכל זאת מאמינה שהיה ועדיין יש שם, במקום הזה, בארו, משהו מיוחד.

חזרנו מארו לקשמיר וידענו שזה לא מספיק.

הודו לה' כי טוב בפעם השניה - נוף מס' 1

2011-09-30T15:57:00.000-07:00

המסלול שבין גאר דו נורד בפריז ועד לשדה התעופה בעיר לה שבלדאק, צפון הודו, היא הרבה יותר מסע של קצת יותר מיממה אל צידו השני של העולם. הזמן הוא יתרון בדרך בין עיר האורות (שאת רחובותיה עוד חרשתי באופניים ביום האחרון שלי בה, מרשה לעצמי לחגוג עוד קצת את תחושת הבעלות) ובין חצי היבשת שבה השמיים כחולים יותר מכל כחול שאפשר להעלותו על הדעת. הזמן מאפשר לעכל את השינויים הדראסטיים כל כך. המסע עצמו כולל יקיצה טבעית בשעה לא סבירה של לפנות בוקר (מרוב התרגשות הקדמתי את השעון המעורר), טיפות זיעה שמצטברות לאורך עמוד השדרה ומעידות על הפחד לא להספיק לטיסה, הרעדת רגל עצבנית כשאני נדרשת לעמוד בתור שנראה שאין לו סוף, ועליה מבורכת על מטוס שבין מושביו אני נרדמת כמו מתה. במחוזות המוגנים של המרחב האווירי, המרחק שאני חוצה עדיין לא ממש ברור לי.

אני מתחילה להבין שאני במסע חובק עולם רק בעצירת הביניים במוסקבה, כשביקשתי ממלצר (או מה שלא היתה העבודה שלו) כוס מים. There water, there glass. הציטוט במקור. את כבר לא באירופה, חביבתי. תני כבוד לקוזאקים. במטוס השני אני יושבת ליד תייר הודי שנרדם עם פניו לכיווני, הבל הפה שלו לא משאיר הרבה מקום לדמיון. עם הנחיתה בדלהי ההתרגשות נמהלת בחשש. ארץ חדשה. ביקורת דרכונים. החנדעלך שלי לא עושים פה רושם על אף אחד. שוב הזיעה הקרה הזו.

ואז השמיים האלה.

ובשעות הראשונות אני יושבת לבד, העיניים נפקחות, האישונים מתרחבים. זו טלטלה רגשית שכבר מזמן לא חוויתי על בשרי. הצורך להתמקם גורם לי לחפש מישהו להתחלק איתו בהתרשמויות שלי, לשמוע את שלו. זוג איטלקים, אוסטרלי אחד, כמה אמריקאים ומלאנתלפים הודים שכבר ראו בחייהם תיירת אחת או שתיים כמוני. רק להיות עם מישהו. העיר לה מתנשאת לגובה של אלפי מטרים מעל פני האדמה ולי לוקח כמה שעות שינה והרבה התנשפויות להתרגל.

או אולי להתרגל זו לא ממש המילה הנכונה. אני מפלסת את דרכי, מתמודדת בקרב עם האוויר, עם השירותים, עם צעקות הילדים שמשחקים קריקט מתחת לחלון, עם מה שמתגבש לי בבטן אחרי שאני מאמינה למי שמספר לי שאסור לאכול כל מה שהוא לא אורז לבן. שייחנק.

להתרגל זו אולי בקשה מוגזמת, אבל ברור שהודו היא כבר לא העולם הזר והאחר כמו שמספרים. לזרזיף המים אולי קשה לקרוא מקלחת, האבן השטוחה אולי לא ממש תואמת את תו התקן של ד"ר גב, הקוראסון בג'רמן בייקרי אולי קשה כמו אבן, אבל המחזה הכללי גורם לי להטיל ספק באותנטיות שכולם כל כך מדברים עליה. מכל מקום מתקבל הרושם שנעשים מאמצים נואשים להתאים לצרכיהם של התיירים הלבנים-המתקדמים-מן-המערב, לדבר בשפתם ואם אפשר אז גם לנגב להם את התחת. וככה פתאום, הנחיתה בצד השני של העולם היא כבר מזמן לא גילוי של ארץ חדשה.

אני מגיעה לשכונה הישראלית של העיר, ולא לוקח הרבה זמן עד שאני מוצאת את דני, חברתי החדשה, המסעירה והמרתקת. אי אפשר להגיד את זה על כל מי שסובב אותנו. אני מבחינה שהשיח בין הטיילים הישראלים הוא גיבוב של סיפורים ממוחזרים שכולם כבר חוו ורבים עוד יחוו. עד כמה שלכל אחד זוית המבט שלו, עד כמה שהחוויות הן אישיות, די מהר נמאס לי כבר לשמוע שאני "חייבת לעוף על הטיול שלי".

שני צדדים למטבע: מחד, נוח בתוך הביצה הישראלית, בשפה שלי, במנטאליות החמימה והקולחת. מאידך, ההתגבשות הזו, ההתלכדות הזו, בולעת אותך הישר אל תוך הקרביים של החברה הישראלית הצעירה, הדורסנית, הכובשת, הבורה, המנוכרת להחריד.

הצורך להטביע חותם, להשאיר מעצמך סימנים בכל מקום בו אתה מניח את כף הרגל, הכל כל כך שבלוני, בדיוק הישראלי המכוער שמדברים עליו, דוחה ומרתיע. ובאמצע כל הבלאגן הזה אני מצליחה לאתר את עילי, נווה מדבר מרענן בלב השממה, עילי של מורי היקרה שלי, שהפך עד מהרה להיות "חבר מהבית" שהכרתי רק בהודו. פתאום השיחה מתרוממת לגבהים שהם קצת יותר אישיים, צוללת לעומקים שהם הרבה יותר מה"יא אללה, אחי" ושאר חילופי הרשמים הרדודים שמתלווים לשורת הפתיחה המקורית הזו.

לדאק היא חבל ארץ אחר, לא ממש הודו. אני מביטה בפרצופים שאני לא בטוחה שאני רוצה לראות. לדאק גבוהה, מדברית, טיבטית. אני משוחחת שיחות שאין לי ודאות לגבי האנרגיות שאני רוצה להשקיע בהם. לדאק אינה הודו המלוכלכת שמזמנת הרפתקאות, רוח ואש. אני נרתעת מחוויות שמשאירות עליי רושם קצת תפל. לדאק בודהיסטית, רגועה וחשדנית, נוגעת לא נוגעת בקצב החיים האנושי. אני מתרחקת מכל מה שנראה כאילו נותר רק למחזר אותו. למרות שאני טורפת את הנוף עם העיניים והלב, יש משהו קשוח באוויר.

בערב ששי אנחנו מתגלגלים לבית חב"ד, חוויה שמצליחה להשאיר אפילו אותי פעורת פה. אני סוגרת אותו ומנסה להתגבר על הבחילה. המענה הזמין לריקנות שמוצע ע"י המסיונרים לבית ליובאוויטש, הוא כבר מזמן אינו הבית החם שמציע תורה, תפילה וגמילות חסדים. העדריות המדאיגה של צעירים בפסגת חייהם מדגישה את גודלו של הריק התרבותי שהחברה החילונית בישראל הרשתה לעצמה להתגלגל אליו.

אני מטיילת בהודו ובעצם מתמודדת עם החברה הישראלית שאני עוד מעט קט חוזרת לחיקה. החברה הישראלית המבולבלת, הנבוכה, שנחשפת בחולשותיה ובפערים הגדולים כל כך בין הרצוי למצוי. כן, אני מלאה ביקורת כרימון. כן, אני לא מצליחה להשתחרר מעצמי גם כשאני במקום הזה, החדש, המרגש, המופלא. מקום שמשאיר אותי עצורת נשימה בערך 20 פעמים ביום. מקום שהאור בו זוהר, ארץ שמקיימת את החוקיות היחידה שקובעת שאין חוקיות שניתן לעקוב אחריה. אני המומה ומופתעת, ופתאום מבינה שחוקי המשחק אחרים. מי בכלל אמר שבאתי כדי להשתחרר מעצמי. מסביבי מרחבי הענק היפים ביותר שהטבע יכול להציע ואני מבינה שתווי פניה של החוויה שלי הם בדיוק כמו של כולם: פוסט קולוניאליסטית וצרכנית, קפיטליסטית ונהנתנית, טריוויאלית ומונעת בכוח האנרציה. ופתאום אני מבינה שזה בסדר. האם אני רוצה לעוף על הטיול שלי? לא. אני מעדיפה לצעוד אותו, לנשום אותו, לפרק אותו ולהרכיב אותו מחדש.

Summer Memory Keeper - מחול אחרון ופרידה

2011-07-22T09:12:00.001-07:00

1 ביולי 2011. בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים ניגש אליי פטריק, ראש צוות מאבטחי השגריר הצרפתיים, פניו חתומות. "מה עשיתי" שאלתי. "אני עוזב" הוא ענה. לא, לא בגללי. מציבים אותו בראש שלושה צוותי המאבטחים של השגריר האמריקאי בפריז. "בלינג בלינג!" סיננתי אני (הציטוט במקור), אך פטריק היקר אמר שממש לא. אני אוהב לעבוד בשגרירות ישראל בצרפת. אני אוהב את השגריר, הוא איש יקר ומיוחד כל כך, ושכה יהיה לי טוב, גם אותך אני מאוד אוהב. סיפרתי שגם אני עוזבת, יבבתי שגם אני מאוד אוהבת אותו. היגון שעל פניו התמוסס והפך לפרגון כנה ומרוגש. "באמת, תמר, אני שמח בשבילך. שאת ככה מתחילה את הפרק החדש בחייך. היה נהדר לעבוד איתך, היית באמת למופת, תמיד חייכנית, תמיד נכונה לעשות מה שצריך. אני מאחל לך רק הצלחה בהמשך הדרך, בטוח שתצליחי ושיהיה לך טוב, וכשיגיע היום ויהיה אדם שייקח אותך בזרועותיו, את תהפכי אותו למאושר בתבל". כה אמר לי פטריק. הוא אמר, ואני נשארתי שם ככה, דוממת, לא יודעת את נפשי מרוב התרגשות והכרת תודה.

פטריק

כך התחיל חודש יולי, האחרון שלי בפריז. ההכנות בעיצומן, המזוודות ברובן נארזו ונשלחו זה מכבר, ויריית הפתיחה לתהליך סגירת כל החשבונות נורתה. בסופש הראשון לחודש לקחה אותי מירי מרים על הגב לפסיבל רוקנרול אלטרנטיבי. מי לא היה שם. היו קולדפליי, מליוני מעריצים וזיקוקי דינור, אבל מעל כולם זרחו באורם פולי ג'ין היקרה מכולם, הלא היא פיג'יי הארווי, הזמרת האהובה שלי, ופורטיסהד הנפלאים, כולל בת' גיבונס האחת והיחידה, לבושה סווטשירט מהוה, שהבינה שהקהל לא ממש שווה שיתאמצו בשבילו (חוץ מאיתנו כמובן) ובין שיר לשיר הסתובבה והפנתה לו את הגב. נדחקנו בין המוני מאזיני המיינסטרים הדבילים שנדחפו מראש לקדמת הבמה, מחכים כולם למופע הסיום. רוחינו לא נפלה עלינו ובלי להתבייש שאגנו את מילות השירים האהובים כל כך. בחמש וחצי בבוקר היינו בחזרה בפריז, ושעתיים אחכ זרמו כבר המים של מקלחת הבוקר.

Darling Polly Jean

ימים אחרונים בפריז

(צילום: מירי מרים)

כתובת על הקיר

הימים התארכו והזמן שלי הלך והתקצר. תוך כדי נסיעה על אפניים בבוקרו של יום סגרירי לעבודה, עוד אני מדוושת מגדה אחת של כיכר הקונקורד למשנתה, השתחרר הצעיף הורוד שלי מצווארי ועף לו. נשבעתי שמדובר בהתערבות כוח עליון. ועוד קרייסיס של הרגע האחרון: מצלמתי היקרה הלכה לעולמה אחרי ששרתה אותי נאמנה 6 שנים ומשהו. לאחר התלבטויות והתמודדויות עם עוד אי אלו סיפורים מטאפוריים כאלה ואחרים הוחלט שכיאה לתקופה הגורלית, יש להשאיר את העבר מאחור ולהתקדם הלאה.

Digital Breakdown = גופה של מצלמה

35 מעלות בימים הראשונים של החודש, גשום ומעונן בכל האחרים. כאילו השמיים הפריזאים מבקשים להזכיר לי את הימים הקודרים שחתמו סופית את ההחלטה לחזור ארצה. כל רגע מתמלא סמלים, כל דקה חייבת להיות מלאה עד רוויה, והדברים הטובים מתגלים ככאלה שיש להם סוף. הימים ימי קיץ אירופאי (רוחות וגשמים, כאמור) אחרונים, העיר היא פריז ולא אחרת, פריז שקשה לא להתאהב בה כל דקה מחדש, עוד ועוד, עד אין סוף.

Snow

Cher Lèon

ואני במצב רוח מרומם, מרומם כל כך עד שהוא מאפשר לסכם את התקופה הזו, מבלי לחשוש שבמלאכת הסיכום טמונות קלישאות אינספור. אני מוצאת את עצמי שואלת את השאלות האחרונות האלה, הברורות מאליהן, על מה שנלמד ומה שנרכש ומה שהפתיע. שואלת בלי להתכוון בכלל לתת תשובה, כי לא במתן תשובות נבראים עולמות.

Home

Soldes à Paris

דוריה

Pain Quotidien

אלה רגעים בהם אני מאפשרת לעצמי (כאילו אני לא עושה את זה בכל מקרה) להרהר בעיר הזו, לתת לזמן לחלוף מבלי להרגיש שאני חייבת לו משהו בתמורה. ואז אני שומעת ברחוב תייר אמריקאי מודה לאלוהים שהוא לא גר בפריז. שככה יהיה לי טוב, הוא אסיר תודה על מזלו הטוב. ואני מביימת בראשי את המשכה של התמונה, איך אני מסתובבת אליו ומסבירה לו, בנועם אך בתקיפות, כמה גדולה טעותו, כמה שבאף מילה ממילותיו, למרות שנאמרו בתמימות, אין טיפה של צדק. נאום ההטפה שלי כולל הסבר מקיף מדוע אין דבר נפלא יותר מלחוות את העיר הזו על ידי המגורים בה, מדוע אין כמו מערכת יחסים ארוכת טווח איתה. בדמיוני אני ממשיכה, נלהבת, להרצות לו על שגיונותיה של העיר ועל המנטאליות הכל-כך מיוחדת שלה, המרירה-מתוקה, השמחה-מייאשת, המפוארת אך המסתפקת במועט והופכת אותה לבולטת ומדויקת כל כך.

Marché des enfants rouges

14Juillet

Fake Flowers

אלכסנדר

והוא, האיש הזה, היה עומד מולי, מקשיב לי ומבין שאני צודקת. ולא צודקת כי האגו שלי נכנס לאיזה טריפ (אולי, אבל לא רק), אלא צודקת מתוך אמונתי השלמה בצדקתי הסובייקטיבית. בלי ספקות ובלי היסוסים. צדק סובייקטיבי שמבוסס על שלוש השנים שלי פה, הניסוי המרגש הזה שניסיתי על עצמי, שהיו בו גם (כ"כ הרבה) טעויות. ניסוי של שינוי והתפתחות, של התמודדות והתפכחות.

dry

Working hours

Archives Nationales

Religion

Trois filles

אין הרבה טעם במילות סיכום כשמאחוריהן עומדות שורות של אירועים ומקרים של אמת כל כך אמיתית שזה צובט. אמת שלפעמים קשה להודות כמה היתה מרה, כמה היתה מלוכלכת, חוויות שאין להם אח ורע, תענוגות שאין להם קץ, רגעי אושר שגורמים לבכות ולחשוב שזהו, עכשיו אני יכולה למות. ומולם, מול הרגעים האלה, שזוהרים עם כתר על הראש, ישנם אחיהם הרשעים, אלה שגורמים לרצות להתחבא 10 קומות מתחת לפני האדמה רק כדי להתחמק מהזכרון שלהם.

היה היה פנס, והוא לא היה יותר בודד

Jean d'Arc

Pretty in Pink

Nicole

Contrasts

wine and makeup getaway home picnic

וזה בדיוק, בכלל בלי להבין מראש איך ולמה, בדיוק מה שהתכוונתי. הגעתי לפני 3 שנים עם ברק בעיניים, ועכשיו אני יודעת שכל מה שרציתי היה לחיות כזה סוג של כנות, כנות שהיא תמצית הקיום, בלי כותרות, תירוצים או עטיפות צלופן מרשרשות. שהחיים לא יהפכו מתישהו ל"פשוטים יותר", אלא רק יהפכו, אם יהיה לי מזל, למשהו מוכר.

Breakthrough

Shove it

Last visit to Musée d'Orsay

ארון ריק ובושם של מארק (באדיבות שגרירות ישראל בפריז)

Chance for love

Friends

Fuel

Ca, c'est mon dernier tableau

(אני מצלמת עבודה של מאן ריי שמישהו צילם כבר לפניי)

והם הפכו. וכאן אני נפרדת.

להתראות פריז. אני ממשיכה לחלום הבא.

סוד הגן הנעלם - כתבה בxnet יוני 2011

2011-07-16T08:13:00.000-07:00

הגנים והפארקים של פריז הם שם דבר בעל מוניטין עולמי. גני הטיולרי, הלוקסמבורג והיערות בשני קצוותיה של העיר הם פינות של מרגוע טבעי וירוק המטופחות בדקדקנות שאין שניה לה. מעוררי השראה, משרי רוגע, זהו טבעו של הגן העירוני. אי של ירוק בטבורה של הכרס המתועשת והמזוהמת. אך האם יכול להתקיים שילוב בין השניים?

סיפור שהיה כך היה: אי שם בשנת 1969, הופסקה פעילותה של מסילת הברזל הישנה שהובילה נוסעים בין הבסטיליה והפרבר המזרחי ונסן-סן-מור. שנים מאוחר יותר, ב1984, רציפיה של התחנה הסופית של הקו, המורמים כ6.5 מטרים מעל פני הקרקע, הוסבו למה שאנו מכירים היום כאופרה של הבסטיליה. זמן מה לאחר מכן הושק פרוייקט התיישבות מחודשת, במסגרתו עודדה העירייה בנייה ורכישה של דירות מגורים באיזורים בקרבת המסילה הישנה, שהיו בעיקרם נטושים מאדם (ורדופי רוחות רפאים). ב1988 נוסד פרוייקט "הטיילת הנטועה" ביוזמתם של אדריכל הגננות ז'ק ורגלי והארכיטקט פיליפ מתיאו. הטיילת נכנחה ב1993 ובשנים לאחר מכן הושקו לאורכה 2 גנים ציבוריים חדשים ומתחם אומנים ובעלי-מלאכה. זוהי בעצם גינה צרה וארוכה, מוגבהת מעיר ואדם, שאינה ממש נגלית אל העין. אורכה של הטיילת 4.7 ק"מ, מסלולה חוצה את הרובע ה12 של העיר ממערב למזרח ומגיע עד כביש הפריפריק.

כנראה שהפריזאים עשו את זה שוב, ובגדול. או יותר נכון, בול כמו שצריך. הטיילת הנטועה היא אי של שפיות ירוקה בלב רובע מגורים שגרתי, והגן המוארך הזה הוא בדיוק התוספת המתאימה לו. מעבר לגינון המתוקתק, הפסאדה עצמה היא שמצדיקה את ההתרגשות וכובשת את הלב. הנוף משתנה לאורכו של המסלול והוא אינו משעמם לרגע: תחילתו המוגבהת נותנת תחושה של פסיעה במסדרון מלבלב ושמיימי. ואכן, רק השמיים הם הגבול. בהמשך הטיילת יורדת אל גובה פני השטח, מזרקות במרכזה, מסבה עצמה לרגע לפסאז' מסחרי צנוע, אך לא ניעורה משלוותה. עוד הלאה בדרך מזרחה המסלול מתעקל ומתמקם במקביל למסילת הברזל (שבחלקה זה נשארה מחוברת באופן חלקי למערכת החשמל של תחבורת העיר ומשמשת מקום מקלט לקרונות שטעו בדרך) והופך עורו לחלקת אלוהים טרופית, חגיגה של צמחיה מטפסת. אווירת השותפות לסוד שורה בכל, אולי משום הרצון לשמור על הצמחיה שננטעו שם בפעולה מכוונת ולחלוטין לא מובנת מאליה, אולי מתוך כבוד ליוזמה הברוכה הזו שלשילוב ישן וחדש, או סתם כי בבניינים הסמוכים גרים שכנים שאין מעז להפר את שלוותם.

הכתבה פורסמה בxnet ב6 ליולי 2011 http://www.xnet.co.il/architecture/articles/0,14710,L-3084424,00.html

פסיקים ונקודות בנורמנדי של קיץ

2011-07-14T09:58:00.000-07:00

מתישהו באמצע השנה ההורים החלו לתכנן את המסע המשפחתי לנורמנדי. אף שבמהלך חודש אפריל הייתי בארץ, רוב ההכנות נעשו רק לאחר מכן, במיילים, צרחות, טלפונים ובילבולי ביצים לרוב. ב19.6 התכנית יצאה לפועל . אבוש, אימוש ויצי לבית מושינסקי-גל הגיעו פריזה לפגוש בחוליה המשפחתית החסרה. נקישה בדלת בשעת השין. על פי לו"ז שהוכן מראש (והודפס על גבי דפים מהודרים עם סמל השגרירות) יצאנו לפיקניק על גדות הקאנאל. זללנו את נפשינו, פגשנו את דוריה, העברנו אותה ניתוח אישיות עינייני, נפרדנו מדוריה, התפצלנו לחוליה השבה הביתה ולחוליה המיטלטלת לעבר תחנת השכרת הרכב. שעה לאחר מכן ההורים נשלחו צפונה אל מחוזות הכפר הקסומים של צפון צרפת והבנות נשארו לכבוש את פריז.

קטעים נבחרים בכתבי הסיכום של אימוש כוללים התפעלות מעגמומיות העננים והתוגה האימפרסיוניסטית שבשמי הכפרים הימי-ביניימים באיזור נורמנדי וברטאנייה. הכל כמובן בטון מוקסם, נפעם, משוויץ אפילו, כזה שקוראים בנשימה אחת (לא שיש ממש ברירה, פסיקים ונקודות זה לא הצד החזק אצלינו). בהמשך הטקסט, שקטעים נבחרים ממנו הוקראו בזמן אמת, ציטטות מקוריות של הדיאלוגים משעת המאבק בין אבוש, ייבדל לחיים ארוכים, וקריינית הג'יפיאס שיובא (כמה טכנולוגי) מן הארץ.

בינתיים נעמה ואני, בצעדים זהירים, מתקדמות אל היעד: הרוטינה שנקבעה לימות השבוע היתה סיורים בעיר ביום ומפגש אחיות בערב. האמצעים: גבינות, יין, שרירים ברגליים והרבה מצב רוח טוב. הבילויים הליליים הללו כללו בין השאר תערוכת WORLD PRESS PHOTO, חג המוסיקה העירוני (בערב של היום הארוך בשנה), מסעדות ובתי קפה, הרפתקה יקרה מדי על אפניים, הכנות לקראת המסע לחופשי הפלישה (כן, אמא נתנה שיעורי בית, אלא מה), צחוקים ושיגועים. המפגש המשפחתי הזה הושתת על טהרת האחווה המשפחתית שהציניקנים לבית מושינסקי-גל לא ממש מורגלים בה. ההורים דיווחו מדי בוקר על חוויותיהם של היוצאים לפנסיה, הדור הצעיר הטביע נפשו בשיחות עסיסיות כאלה וטובות, של שתי אחיות שהבדל הגיל הוא כבר לא ממש אישיו בשבילן.

בסופש עלה הדור הצעיר צפונה לאיחוד משפחתי מרגש. ההורים אספו אותנו מתחנת הרכבת בבאייה בשעה היעודה, דהרנו יחד לעבר חדר האירוח שהוזמן מראש ויצאנו במרכבתינו לארוחת ערב במסעדה המקומית לסשן החלפת חוויות. באחוזה הכפרית שהיינו האורחים היחידים בה התחלקנו לחדר הפרחים ולחדר נורמנדי. על בעלת הבית לא ממש ניתן לומר שהיא שולטת בשפה האנגלית. היה כבר קל יותר לתקשר עם וולקן, הלברדור השחור הגדול והזללן. למחרת בבוקר התעוררו הנפשות הפועלות לארוחה כפרית של קוראסונים וחמאות תוצרת בית. ומשם למוזיאון השטיח מבאייה, פיסת היסטוריה ימי ביניימית שמערכת החינוך הישראלית לא ממש טורחת להתייחס אליה. אולי כן, אם נולדת בשנות ה50. במעבר הסטורי חד המשכנו לתחנות נבחרות בחופי הפלישה. מבקרים, מתהלכים, ובוכים. על האמריקאים המטומטמים האלה, שהסתערו כדי למות, שמתו כדי להגן, שהגנו על מה שפעם קראו לו ערכי החופש. ואנחנו עומדים שם, שני הורים ושתי ילדות כבר-לא-כל-כך-קטנות, תוהים לגבי טיב ההסתערות הזו, על טיבו של החופש הזה, שהיום עושים בשמו מה שעושים, על טיבה של הגבורה, כוחו של הטמטום ונצחיותם של הערכים, וממשיכים הלאה משם, שוקעים בחזרה לחוכמות המשפחתיות היומיומיות שלנו והולכים לבשל (ולאכול) ארוחת ערב.

שוקו, וניל ו32 שעות במדריד

2011-07-09T16:09:00.000-07:00

Yayoi Kusama at the Museo Reina Sofia

בביקור הלפני-אחרון שלי בארץ פישלתי ולא הקדשתי מספיק זמן לשתי חברות-אמת שלי. שירלי היא אחת מהן. למרות שאין לי ספק שהיא הספיקה לשכוח מזמן מהפרשיה, אני עדיין לא סולחת לעצמי. ובכל זאת, יש משהו שמייחד את החברות הזו, ומאפשר לה להחזיק כל כך הרבה (עד 120). על אף שוני עצום, על אף מרחק של אלפי קילומטרים, צחוק וקירבה נשארים כשהיו, אהבה גדולה מתעלה על כל הבדל. אפילו ששירלי מעדיפה וניל ואני שוקו.

את הכרטיסים למדריד קנינו מראש (שאלוהים ישמור על האיחוד האירופי שבשמיו הטיסות לא עולות כמעט כלום), את המזוודונת הכנו לילה לפני, את כמות הקפאין שצרכנו כדי להחזיק מעמד לא ממש ידענו לנבא. מדריד קיבלה את פנינו במזג אוויר נפלא, הסייסטה הוכיחה את עצמה, הברכיים כמעט יצאו מהמקום מרוב הליכה ברגל. וזהו.

הרהורים על תרבות הצריכה וצריכת התרבות

2011-06-20T07:24:00.001-07:00

וואו, הפצצתי בכותרת שבלוגרים אמיתיים לא יתביישו בה. עכשיו אני רק צריכה לחשוב מה אני רוצה להגיד בנושא. הכותרת הזו, שרירותית ככל שתהיה, מתמלאת לאחרונה בתוכן מחודש. יש תחושה של מרץ באוויר, תערוכות נפתחות על ימין ועל שמאל, אירועים מפה ועד הודעה חדשה והצורך הזה להספיק הכל, שלא גווע. הימים מתארכים, השמש עד 11 בלילה מונעת מלהתעייף, אני דוהרת על אופני העיר ומרגישה סוף סוף, אחרי כמעט שלוש שנים, שאני מבינה מה קורה פה.

מה קורה פה? הכל חלק מהמעגל, בעצם. פריז היפה, החלומית, בירת האמנות, הצילום, האפנה, עיר האורות היא בעצם עיר. עם עורקים ראשיים ומשניים, נוזלים שזורמים בה, מנטאליות מושרשת של התושבים, סממנים ומאפיינים מיוחדים ומיוחדים פחות. ובתור עיר, היא למעשה חלק בלתי נפרד מהרשת המסועפת של המטרופולים הגדולים, מהגלובאליזציה השועטת קדימה, מהדורסנות המוכרת לכולנו היטב. עיר.

עיר שאתה פרט בתוכה: לא קטן ומסכן וחמוד וגוזל, או לחלופין גדול וענק ונפלא ונהדר (מישהו פעם סיפר לי שיש אמצע. שקרים), אלא פרט יחיד, שהיתה לו התחלה ומתישהו יהיה לו גם סוף ורק בידיו מה שיהיה ביניהם. האמנם?

אמנם אינני פילוסופית או מבקרת תרבות, אך משהו בהיותי פרט, אחת מני רבים, גורם לי להטיל ספק. העיר מגישה על מגש של כסף יתרונות תרבותיים אין קץ, ליבה פועם, דמה זורם, ריאותיה נושמות, היא ערה וזקופה על רגליה. בין אירוע אחד לאחר אני כבר פחות סקפטית לגבי ה"האם", ויותר סקרנית לגבי ה"מדוע". בשיחה עם הדוקטורנט המזדמן שלי לתולדות האמנות אנחנו משווים תשוקות, בוחנים יצירות, מתפתלים מול סימני השאלה הרבים שמציב לנו, היחידים, העושר התרבותי חסר הגבולות הזה. העושר של חיי האמנות של העיר. והאמנות, הרי היא ממש כמו אהבה, קשה לפיענוח, חסרת פשרות, אמיתית אך מטעה כל כך. מגיעה ממקום כל כך אינטימי ובכוחה העצום מצליחה לחצות גבולות ולגעת בכל. איך אפשר להישאר אדיש?

אדיש, בטח אדיש. כי כמו אהבה, יש גם אמנות שהיא אמנות מזדמנת. בטח שיש. ומרוב שיש, אתה כבר לא מבחין אם היא טובה או רעה, אם זה קשקוש או שמדובר בגאונות לשמה.

Leviathan / Anish Kapoor at the Grand Palais

ואז אני שואלת את עצמי לאן נעלמו ההבחנות האלה, שבין טוב לרע, שבין מעניין לבנאלי? איך יוכל היחיד הקטן, הכמה, התוהה, להכיל את הכל, לדעת לבחור, לפרש, לפענח? עוד תערוכה ועוד אחת, כזו שאתה עומד בה ונגנב, מאושר עד כלות, ואחרת שבה אתה מתאמץ ולא מוצא ולו טיפה אחת של קסם. ואולי יותר נכון לשאול מי הוא זה שכן בוחר, בעצם? מי בוחר להעלות מן המתים אמן כזה או אחר שציוריו נשכחו מזה מאה שנים, מי בוחר להציג עבודות ממחוזות רחוקים ומדוע? בעיר הזו, הפרושה תחת רגליי, המתפרצת על פניי במלאי הצעותיה לראות, לחוות, לגלות, אני מוצאת את עצמי חווה את התרבות כצרכנית. גם אם אני קרובה לקלחת, גם כשאני כבר מתייצבת בגאון בלב ליבה של הברנז'ה, גם כשאני יודעת להשתמש בכל המונחים של התחום (או לפחות מאמינה לעצמי כשאני כותבת את המילים הללו), אני עדיין רק בורג קטן, לבנה בחומה.

האקדמאי, אותו מזדמן, בתשובה לשאלות שאני יורה לעברו, עונה בעצלתיים שהרי בסופו של דבר, אפילו בתחום הזה, הכל עניין של כסף. יוצג מי שצריך להימכר, מי שיהיה נאה ויאה להשוויץ בשמו, ואלה שקובעים במי ובמה שווה להשוויץ הם המשוויצים עצמם. מבלי להתווכח על טיבם של השוויצרים ועל מערכת הערכים שלהם, שוב אני מבינה שבעל המאה הוא הצוחק האחרון, ושהכמות, איך לא, ממשיכה במהלכה לקראת נצחון האיכות.

אני רק מקווה שההתרגשויות הללו (שבתמימותי אני מרגישה כלפיהן עוד איזושהי בעלות אישית), הסקרנות, חדוות היצירה וההשראה העצומה, שכל מה שעולה ורוטט בלב בעת שאני צורכת תרבות לא יהפוך לעוד מנגנון, לא יקהה ויזדהם ויקמול.

חודש מאי המשוגע

2011-06-20T04:54:00.000-07:00

ככה כתבתי ביומן ב11.5

יש תחושה של קיץ היום. הבוקר עולה מוקדם, היציאה מהבית אל הרחוב לא מלווה בגל קור שמכה בפנים, כמו תמיד בחורף. אור היום בהיר, מציף את העיר. הרוח המנשבת קרירה, אך האוויר העומד חם, והניגוד הזה עסיסי כל כך.

חודש מאי בפריז הוא סוג של הדף. זהו הזמן המשוגע הזו שמזג האוויר יורד מהפסים, יום אחד גשם זלעפות, אחריו שרב מהביל, ישראלי כמעט. זו מין תחושה כזו שאוטוטו הקיץ מגיע, הקיץ שמביא איתו מבול של תיירים, חום אימים ומחנק, נינוחות מיוזעים של חופש. אבל מאי הוא עדיין חודש של "רגע לפני", של התכוננות באין לדעת למה מתכוננים, של שאיפה של אוויר פנימה לריאות כדי למלאן כמה שיותר, כמה שאפשר, עוד אנחנו רוצים, עוד ועוד ועוד. והכל כל כך רווי, אפשר כאילו לקחת ביס מהאוויר הזה, האביבי הזה, אביב בפריז, אין שני לו לאביב הזה, ואתה כמעט כועס על עצמך שאתה פה, מרגיש שזה עלול להתבזבז, רוצה להספיק את הכל, יודע שלעולם שום דבר אחר לא יוכל להשתוות לזוהר הזה.

פתאום, ב"חודש מאי המשוגע" - כמו שכנרת אוהבת לקרוא לו, עולות המעלות ומתחילים לרטוט ההורמונים. כן, בעיר הזו, היפה והזוהרת שהכל בה כמו שצריך, המבריקה והמאופקת והאימפוטנטית הזאת, ההורמונים מתחילים להשתולל. אדום וצהוב וכמעט מתפוצץ, כמו חצ'קונים בפרצוף של תיכוניסט נלהב ותאב חיים. אך הפריזאים אינם מחוצ'קנים, השם ירחם, והם אינם רגילים להורמונליות הזו, שכמו מפתיעה אותם בכל שנה מחדש. אז הם יוצאים החוצה. הם יוצאים וממלאים את הטראסות, מתעטפים במיטב המלבושים, עונדים את הנהדרים שבתכשיטים, מתרפדים בריחניים שבתמרוקים. וכך הם מעיזים פתאום, לא חוששים להסביר פנים גם אל אלה שאינם מוכרים להם, גם אל מי שנראים להם קצת שונים ואחרים. הם מפרגנים לנו קצת ממי שהם באמת, מעלים על פני השטח שערוריה פרלמנטרית כזו או אחרת, דרמה פוליטית שאולי תתן תקווה, ציטטה מבדרת זו, הריון מלכותי אחר. הם ממלאים את המצבורים שלהם ושלנו לשנה הקרובה, זו שתתחיל מיד לאחר הקיץ הממשמש ובא.

קיץ. בלי שנרגיש הוא יגיע והם יחזרו לאנפף.

הרובע הלטיני וסן ז'רמיין - כתבה בעכבר עולם

2011-05-27T11:19:00.000-07:00

אין כמו הרובע הלטיני. שירים נכתבו עליו, סרטים ותמונות צולמו בו, סיפורים סופרו אודותיו, מהפכות ניצתו ברחובותיו ומה לא. מים רבים עברו בנהר הסיין מאז תלמידי הסורבון היו כותבים בחדרם לאור נר ומתחבטים באיזה ז'רגון לטיני יש לשוחח עם בני כיתתם. מאז ועד היום נקרא הרובע על שם שפת הלימודים העתיקה, ומאז ועד היום הוא אוחז בקסמו המיוחד שאין שני לו, קסם של סמטאות קטנות וחנויות ספרים צפופות, אוניברסיטאות עם מסורות עתיקות יומין ורוח נעורים על-זמנית וחסרת מעצורים.

הנה הצעה לסיור של יום קסום שייקח אתכם צעד אחר צער בתוך הרובע הלטיני. אבל אתם מוזמנים גם להתעלם מההמלצות המצויות פה, לשוטט ברובע ולהיאבד בין רחובותיו הצרים מבלי להתייחס לשמות שלהם או לכיוון התנועה. כי מה שיפה ברובע הלטיני, מתויר ככל שיהיה, הוא שמי שאוהב אותו הכי הרבה (חוץ מארנסט המינגווי ודני האדום) הוא המקומיים. ואם הפריזאים רוחשים לו רגשי כבוד ויוצאים להלך בו כביום חג, מי אנחנו שנתווכח?

התחילו בתחנה הראשונה במטרו סנסייר דובנטון, הקרובה לנקודה הנמוכה ביותר של רחוב מופטארד. אם תגיעו בימי רביעי, שישי או ראשון, תוכלו למצוא פה שוק - קטן אמנם, אך שוקק חיים - המזמן אליו את ותיקי הרובע שבאים למצוא בו את מיטב הגבינות, הבשרים והירקות. אם תגיעו לכאן בשעות הערב, תוכלו למצוא בקרבת מקום גם את קפה לאה, שיש המכנים אותו "הנקודה הלוהטת של הגדה השמאלית".

Marché Mouffetard, 75005 Paris, Métro Censier Daubenton

Café Léa, 5 rue Claude Bernard 75005 Paris

המשיכו במעלה רחוב מופטארד. הרחוב הפך ברבות השנים למדרחוב שוקק חיים שנעים להתהלך בו בין החנויות הקטנטנות או להתקל בחבורת תיכוניסטים קולנית שהרגע יצאה מהשיעור בתיכון היוקרתי אנרי 4. בין הבוטיקים וחנויות המזכרות מומלץ בחום להיכנס לטעימה בבית הטארט (La Maison des Tartes) או לשבת לקפה באווירה של פעם בכיכר הרחוב. המסעדות האתניות ברחוב הן בדרך כלל מלכודות תיירים שלא שוות את מחיר הארוחה ולכן מומלץ להימנע מהחוויה.

La Maison des Tartes, 67 rue Mouffetard 75005 Paris

מכאן שמו של הרחוב ישתנה לדקארט (Descartes), ואתם תמשיכו בו עד להגיעכם לרחוב קלוביס (Clovis), בו תפנו ימינה. ממש משמאלכם נמצא התיכון היוקרתי אנרי 4. נופפו לתיכוניסטים לשלום וחצו את הרחוב כדי להגיע לכנסיית Saint Etienne du Mont‎. הכנסיה קיימת כבר מהמאה ה-12 וניצבת גבוה בראש רשימת המונומנטים ההיסטוריים. הביקור בה מומלץ הודות לויטראז'ים היפהפיים שלה ולצניעותה הנעימה. ממול לכנסיה ניצב לו בגאון הבר האנגלי לה בומברדייה שמגיש מגוון רחב של בירות, ארוחת בוקר אנגלית בסופי שבוע, ומציע הקרנות של משחקי כדורגל מתי שרק אפשר.

Eglise St Etienne du Mont, place st Genvieve 75005 Paris

Le Bombardier, 2 place du panthéon 75005 Paris

המשיכו ברחוב קלוביס, שיוביל אתכם בין הבניינים של ספריית סן ז'נבייב, הפקולטה למשפטים של אוניברסיטת הסורבון ועיריית הרובע ה-5, עד שתגיעו אל האחד והיחיד: הפנתאון של פריז. כמו זה שברומא, המבנה המרשים הזה נבנה בצורת צלב ויועד להוות כנסיה. אלא שבשנת 1791, שנים ספורות לאחר המהפכה, הוא הוסב בשנת למקדש למדינה, ועל אבניו נחקקה הכתובת "לאנשי המעלה, המולדת אסירת תודה". אנשים מפורסמים שקבורים כאן: מארי קירי, אלכסנדר דומא, וולטייר, אמיל זולא ועוד רבים וטובים.

הפנתיאון

רדו ברחוב סופלו (sufflot) עד לכיכר המחברת אתכם עם רחוב סן מישל. חצו אותה והיכנסו לאחד מהגנים המרשימים והגדולים ביותר בפריז (אם לא ה-): גני הלוקסמבורג. השמירה והגינון בגנים מוקפדים 365 ימים בשנה והם מפורסמים בעיקר באווירה הרגועה ובנחת שהם משרים על המבקרים בהם. ארמון הלוקסמבורג הוא מקום מושבו של הסנאט הצרפתי, ולצידו נמצא מוזיאון הלוקסמבורג, המציג במהלך השנה תערוכות מקומיות ובינלאומיות של אמנים בעלי שם. בין השאר תוכלו להשיט סירה מיניאטורית בבריכה המרכזית, לתפוס סיבוב בקרוסלה העתיקה, להתמוגג מהמזרקה של מדיצ'י, להאזין למקהלה כנסייתית מקומית בהופעה מזדמנת או פשוט להתמסר להליכה (או ריצה) בין השבילים.

מזרקת מדיצ'י

יש זמן להכל

הניחו לרצים

על גדרות הגנים ניתן למצוא פעמיים בשנה תערוכות צילום בסגנון נאשיונל ג'יאוגרפיק. הן חינמיות לגמרי ולא רעות בכלל - לחובבי הצילום.

התחנה הבאה שלכם - כיכר האודאון. תוכלו לצאת מהכניסה הראשית שבשדרות סן מישל ולהתקדם למטה לכיוון הסיין, או לצאת משער הסנאט ולהתהלך ברחוב טורנון (Tournon) שייקח אתכם דרך תיאטרון האודיאון הישר אל הכיכר. הצעידה בשד' סן מישל מסבה את תשומת הלב להבדלי התקופה. המסבאות הוסבו לרשתות של מזון מהיר, המתפרות לרשתות בגדים ופינות החמד לנקודות ממכר של מזכרות.

תיאטרון האודיאון

אם כבר בהבדלים עסקינן, יש שיאמרו ששדרות סן מישל הפריזאיות מזכירות במידת מה את רח אלנבי התל אביבי. מול השוואות שכאלה קשה לשמור על שתיקה, ולכן ניטיב אם נכבד את המעמד: אמנם הברים של לילנבלום יתמודדו בעוז מול "לה רפלה" (שאגדה מקומית מספרת עליו שהוא הבר החביב על טרנטינו), אך יש לה לכיכר מגן דויד דבר או שניים ללמוד מכיכר הסורבון, כמו שלקולנוע בבית האופרה דרושה התמחות מזורזת באחד מבתי הקולנוע השכונתיים הפזורים פה כמו פטריות אחרי הגשם.

כיכר הסורבון

Le Reflet 22 Rue Champollion 75005 Paris

התקדמו על שדרות סן מישל כדי להעיף מבט באנדרטת מישל הקדוש,

וחזרו לשדרות סן ז'רמיין כדי להגיע עד כיכר האודאון.

אם בחרתם לצאת משער הסנאט, הרי שאתם עומדים בגבו של תאטרון האודאון. הקיפו אותו והרי שהגעתם לרחבה יפה ורגועה משהו. המשיכו ברח אודאון (d'odeon) ואם יש לכם מצב רוח, עצרו לכוס הסנגריה הכי טובה שאפשר למצוא, בבר מס' 10. הרחוב מוביל אתכם ממש עד לכיכר האודאון האינטימית תמיד, מקום המפגש השכונתי ונקודת ההתחלה של לא מעט דייטים. קפה "לז'אדיטור" הוא ביסטרו בר ראוי לציון (עם מרק בצל קלאסי שווה טעימה), כשממולו ניצבת בגאון מסעדת "לה קונטוואר", שטוענת לכתר הטובה בפריז. אם הגעתם בצהריים יש לכם עוד סיכוי (קלוש) לתפוס בה מקום. אם בערב - כל שנותר לכם הוא לנופף לה לשלום ולהתחרט שלא חשבתם על להזמין מקום 3 חודשים מראש. וכן, זה שווה את זה.

Bar dix, 10 rue de Odéon 75006 Paris

Café Les Editeurs. 4 Carrefour de l'Odéon 75006 Paris

Restaurant Le Comptoir 9 Carrefour de l'Odéon 75006 Paris Tél 01 43 29 12 05

זוהי הנקודה בה נכנסים לקרביים של רחובות הרובע ה-6. כדי לעשות זאת, היכנסו דרך הפסאז' הקסום קור דה קומרס סנט אנדרה, שכולו אווירה של המאה ה-19. פנו ממנו ימינה לרח' סנט אנדרה דז ארטס. בין חנות מזכרות אחת לאחרת תוכלו לעצור במס 50, לקפה ברשת "מאלונגו" האיטלקית, שתזכיר לכם מהו טעמו של קפה אמיתי (ולא דלוח), או לטעום טעם של בית בפלאפל מעוז.

Malongo Café, 50 rue St André des Arts

עוז ועזוז

משם, פנו שמאלה לרחוב סגוייר לכמה דקות של צעידה נינוחה ברחובות הרובע הצרים, בין הבניינים הבנויים צפוף-צפוף. שוב שמאלה ברו דה סבוי של הדלתות העגולות, ובפינה שלו עם רח גראנד אוגוסטין עצרו בבית התה מפיץ הניחוחות שהפך למוסד - מאריאז' פרר.

Mariage Frères 13 Rue Grands Augustins 75006 Paris http://www.mariagefreres.com

rue Grand Augustine

שוב שמאלה ברח דופין לעוד טעימה מעולם התיירות שאי אפשר להימנע ממנו וחזרה לרח סנט אנדרה דז ארטס. משמאל הבר האגדי לז אטאז' ("הקומות") הפעיל מסביב לשעון (כמעט)ומציע ישיבה על כיסאות אדומיo קטנטנים, צוות עובדים הודי מסור ומוחיטו תותים שאין שני לו. ממול הבר, חנות הספרים של הוצאת טאשן, לחובבי האמנות, העיצוב, המגזינים ומדריכי התיירות המעוצבים ומה לא.

Bar les Etages, 5 Rue de Buci 75006 Paris

Libraire Taschen, 2 rue de Buci 75006 Paris

אם תפנו ימינה לרו דה סיין, תוכלו לדלג לבר האפנתי לה בר דו מרשה במס' 75, או לגינה הציבורית הקטנה ביותר בפריז בפינה של רו ז'אקוב. שימו לב לתפאורה שקצת השתנתה. חנויות המזכרות נדחקו הצידה, ובמקומן ערב רב של גלריות קטנטנות, חנויות של מעצבי לוקס ושאר פריטים שפשוטי העם לא ממש יכולים להרשות לעצמם. עוברי אורח במקטורני הטוויד והמשקפיים העגולים מזכירים לנו שגם הרובע הלטיני הפך ברבות השנים, לאחד ממחוזותיה האמידים של הבורגנות.

le Bar du Marché, 75 rue de Seine 75006 Paris

בפינה הבאה של רחוב הסיין נמצא את מסעדת לה פאלט, על שמן של אינסוף פאלטות מרוחות בצבע מידי מכחוליהם של תלמידי הבוזאר, בית הספר הגבוה לאמנות שנמצא בקרבת מקום. המסעדה מציעה אנטריקוט משובח ומארחת את בורגני הרובע, תיירים מכל קצוות תבל ובין השאר גם אמנים צעירים בתחילת הדרך.

Restaurant La Palette, 43 Rue de Seine 75006 Paris

המשיכו ברו ז'אקוב עד שתיתקלו ברחוב בונאפארט. מימינכם, אם תחפצו בכך, הכניסה לבוזאר. משם תוכלו לבחור לטפס ימינה ולסיים את הביקור בשיטוט לגדות נהר הסיין או בביקור במוזיאון הכסף של פריז, שמציג מדי פעם בין כתליו תערוכות בינלאומיות מהמעלה הראשונה.

Ecole Nationale Supérieure de Beaux Arts,14 Rue Bonaparte 75006 Paris

Musée de la Monnaie de Paris, 11 Quai de Conti 75006 Paris

או שתקחו שמאלה ברחוב בונאפארט, שההליכה בו תאפשר לכם הצצה מענגת למיטב חנויות מותגי האפנה כמו לואי ויטון (לא רק בשאנז אליזה!), סטלה מקרטני או אמפוריו ארמאני. תוכלו לחרב את הדיאטות אצל אמני המקרונים ב"לה'דורה", להרהר הירהורים פילוסופיים בבית הקפה "לה דו מאגו" או לבקר בביתו של הצייר המהולל והאל-מותי דה לה קרואה.

Ladurée, 21 rue Bonaparte 75006 Paris

Café des Deux Magots, 8 Place Jean-Paul Sartre et Simone de Beauvoir 75006 Paris

Musée Eugène Delacroix, 6 Place Furstenberg 75006 Paris

חצו את כיכר כנסיית סן ז'רמיין דה פרה, שהיא העתיקה ביותר בפריז (נבנתה במאה ה-6!) ואתר תיירותי מהידועים בפריז. ברחוב בונאפארטה מס 76 תמצאו את בוטיק הפטיסרי והקינוחים של האחד והיחיד פייר הרמה, שם תוכלו לרכוש לעצמכם כמה קינוחי פאר, לסיים את סיורכם ולחלוץ נלעיכם על גדות המזרקה בכיכר סן סולפיס.

כיכר סן סולפיס

Boutique pâtisserie Pierre Hermé, 72 rue Bonaparte 75006 Paris

http://www.pierreherme.com

פורסם בעכבר עולם ב25 במאי

http://www.mouse.co.il/world/CM.world_articles_item,1281,209,60852,.aspx

Memo to myself

2011-05-27T10:25:00.000-07:00

טיסה

נחיתה רכה בפריז היא חוויה לא מובנת מאליה, במיוחד אחרי ביקור של חודש בארץ שכלל בעיקר.. נסים ונפלאות. המטוס התעכב להמריא, כי כרגיל טיסת החזור שלי נתקלת באי אילו קשיים. הפעם היה זה זיהום בדלק המטוסים הישראלי. וואט דה פאק. לאחר עצירת תידלוק בלרנקה ועצירת ביניים בפראג, נחתתי בפריז. יום ששי בערב, התקבלתי בזרועות פתוחות בביתם של נועה וגלעד היקרים, לארוחת שבת על טהרת השניצלים.

זיכרון

יום למחרת יעל ויערה פינקו אותנו ביין ורדרד צונן ושלחו אותי להפגין נוכחות בטקס יום הזיכרון בשגרירות. אין כמו יום הזיכרון. חגיגת הקיטש הלאומי, ספק לאומני, היבשושיות הניגרת בתמלילי נאומם של מי שזה לא יהיה שנואם בטקסים האלה, חוסר הרלוונטיות שאני מתפוצצת ממנה. ובכל זאת, זה תמיד אישי. אני לא מכירה מישהו שלא מכיר חלל, אחד לפחות. והחלל שלי, הוא טרי, כולה מלפני שנתיים וחצי. עומר שלי, חברי האהוב, כמה אני מתגעגעת אליו. כמה הייתי רוצה שהוא יהיה איתי. שיראה איך התבגרתי, שיראה כמה אני שונה, שיתן עצה ויהיה איתי בהחלטות שלי, בסיפורים, בהווה. יותר מכך, הייתי רוצה שהוא יהיה. יחיה את החיים שאמורים היו להיות לו, ישתנה, ממש כמוני, יגדל, יחליט ויתאכזב ויספר ויגלה וישמור לעצמו וינכח בכל. יוסי, שהוא גם השגריר וגם הבוס שלי, דיבר על יורם שלו, שנפל אי אז. ואני שרתי לעצמי בלב "יורם תגיד לי אתה", ויבבתי כמו תינוקת. ארור המוות הזה, ארורות המלחמות, ארורה המדינה שבשבילה נפל, שבשבילה נפלו, נופלים ועוד ייפלו.

אכול ושתה כי מחר נמות

אותה מדינה. אותה מדינה החוגגת את עצמאותה יממה בלבד לאחר מכן. עצמאותה של ישראל נחגגת בפריז בטקס רב רושם של השגרירות, בוילה גדולה וגרוטסקית והרבה תופינים של אוכל כשר ודוחה. והרבה ג'ין עם סודה. משם המשכנו, הו, כה צעירים ויפים, לפסטיבל בבסטיל. בקבוקי יין עוברים מיד ליד. למחרת ערב קונספט על טהרת יינות בורדו. פתיחה של תערוכה על טהרת השמפניה לאחריה. ואז, מפגש אחד שהפיל לי כמה אסימונים. שני השפים של מחניודה הירושלמית באו לביקור גורמה בעיר האורות. אחד מהם הוא חבר ותיק של אבוש ואימוש. השני סלב עם לב זהב. הוזמנתי לארוחה במסעדה של רובושון. ולמחרת לאחת אחרת. גם שם היין לא פסק ממזיגתו. והאוכל.. אם חשבתי שידעתי מה המשמעות של המילה "נימוח", אם חשבתי שהכרתי ולו במעט את המינוח "תענוגות לחך", הכל היה רק קרוב לאמת.

הוי ארצי, מולדתי

2011-05-18T15:23:00.000-07:00

אפשר לדמות ביקור של חודש בארץ לארוחה חגיגית, טעימה, עסיסית ומזינה. המנה מכילה מנה גדושה של שמש, כמה כפות של חברים, קמצוץ חגים יהודיים כמיטב המסורת המשפחתית, תוספת משביעה של משפחה, ולקינוח - כמה מפגשים חשובים שיבטיחו את הכיוון לשנה הבאה. אלה הם כל אבות המזון הנדרשים שיחזיקו אתכם שבעים, שמחים וטובי לב לאורך זמן, מבלי לחוש כאילו הבטן עומדת להתפוצץ.

יש להכין מראש: כרטיס טיסה במחיר לא גבוה, נחיתת ביניים בפראג ומפגש מרתק עם חברה ותיקה.

רכיבים:

שימו לב, המידות אינן מדויקות. זה בכוונה, ספונטניות היא מצרך הכרחי.

1 חברה שהיא בגדר תאומה סיאמית לאיסוף משדה התעופה, קבלת פנים משובבת נפש ומלאנתלפים צחוקים ושמחה.

1 מבחן שנקבע ל5 שעות אחרי הנחיתה, 1 ציון 95

2 הורים יקרים מפז ואחות אחת, נשמת אפי, משוש חיי

קמצוץ הופעות רוקנרול מקורי, מרגש ובועט (תודה לדויד ד'אור ואתי אנקרי על לוליטה, תודה לאיה ואורי על הביצוע המטריף)

מנה גדושה של חברות אמת, שיחה חברית, צחוק, נסים ונפלאות

הרבה הרבה עיר

(תודה לך, אלוהים, שבראת את הזכרים התל אביבים)

קורט מדבר

(אני יודעת, 24 שעות זה ממש לא מספיק)

5-6 פלחים ירושלים

כפית וחצי נוסטלגיה

2 כפות של מציאות ישראלית לפנים

200 גרם אמונה

חצי קילו חריצות

10 טון של חוויות בלתי צפויות ובלתי נשכחות

שבבים של תרבות וספרות - עדיף לא לרסק לחתיכות קטנות מדי, זה הורס את הקראנצ'

הוראות הכנה:

הניחו את כל המרכיבים יחד ותנו להם להתערבב מעצמם. הכמויות יתאזנו, הטעמים יתגברו, ההבנה הפשוטה שכך צריך להיות תגיע במהרה.

בשלב זה של הבישול אפשר להוסיף עוד קצת מהעיר. זה משדרג את הטעם.

להעמיד על האש לחודש וחצי.

לתת לתרכובת לנוח קצת.

לפתוח.

להגיש בחג משפחתי או במסיבה חגיגית.

האורחים לא ידעו את נפשם ויפרגנו במחמאות ללא הרף.

במידה ומשהו מרגיש לכם "לא עד הסוף"

תוכלו תמיד להוסיף עשבי תיבול לקישוט.

הסועדים ישיבו מיד את החיוך לפניהם.

בתאבון.

Vraiment tout petit..

2011-05-18T15:16:00.000-07:00

And there was it. An exhibition of my photo works. In Paris. Really, nothing big. But yet, it was great. Thanks everyone for showing up. It felt good.

London Calling

2011-05-11T13:43:00.000-07:00

לונדון כסובייקט. נתפסתי לחוויה הזו כבצביטת מלקחיים, נשלפת מהשורש איכשהו. לונדון היא לונדון היא לונדון, אבל זה קצת אחרת כשבאים מתוך החוויה הפריזאית הרציפה. באקינגהם פאלאס, גם כשהוא מתכונן לחתונה, לא ממש מגיע לקרסוליים של הלובר, הטייט יכול לעשות קצת מאמץ ולהתחשב בהשוואה המתבקשת בינו לבין הפומפידו ואת הפרינציפ של שוק פורטובלו הבנתי עוד לפני שבכלל נכנסתי לשם. במילה אחת: אכזבה. אכזבה סובייקטיבית כאמור, כי הרי הכל תלוי סיטואציה. לונדון היא עיר שאין צורך לחפש בה את הסיפור שלך, הסיפורים שלה מסופרים מעצמם. היא לא כזו שאפשר להתעטף בה - הרי לא סוד שקר שם, צריך פשוט להביא סוודר.

חוויה מתקנת, anyone?

reach out for me

kaleidoscope

somebody else's trash is another's treasure

capota

hips-hips, hooray

calling indeed

the queen sends her regards

i hate myself for not writing down the artist's name

wake up

and smell the roses

yes, you made

not really breaking

sweet Zoe

God save

save us

the sun rises higher and higher

and then we go below

!attention

chaque un sa couleur

let them shout

oh, just shut it

(Thanx for this one, Leonard)

סיפורי בדיה אמיתיים

2011-04-03T01:20:00.000-07:00

קפה שחור וקוראסון שקדים. לא משנה כמה זמן אגור פה, המילה קוראסון עדיין לא נהגית ע"י כהלכה. תמיד יש איזה "סליחה, מה??" שניטח בי מן העבר השני, המבקש לחזור בשנית. לשמחתי, העונג הצרוף הזה אינו מככב בתפריט הארוחות הקבוע שלי, כי אבוי להן, לקלוריות. אבל יש ימים כאלה שמבקשים ממך לחגוג אותם, שאומרים לי "תתחילי אותי עם כוס ענקית של קפה שחור מורתח, זה שהבאת במיוחד ממולדתך הים תיכונית ואת לא טורחת אף פעם להכין כמו שצריך, קפה חזק חזק, ולידו תניחי קוראסון שקדים, כזה שאת שמו תצטרכי להגיד פעמיים לעובדות המאפיה שמעבר לכביש". אלה ימים שאני יודעת שיהיו טובים ופשוטים, כאלה שמרגישים את ההווה שלהם, כאלה שנגמרים מהר אבל לא מהר מדי, כאלה שבדיוק.

לפני זמן מה, שעכשיו נראה קצת כמו נצח, מישהו נישק אותי בשוק מחנה יהודה. עמדנו במרכזה של צומת מרכזית, כזאת שמתחברות בה 4 שדירות של דוכנים, והיינו ככה ככ ביחד, ביחד שהוא גם רומנטי ועוצר נשימה אבל גם כזה שבא לטרוף אותו, והרוכלים צעקו לנו "חלאס, רמאדן היום", אז הפסקנו, בחיוך של התנצלות כנה של מי שיש לו טעם של עוד. באותו בוקר תמרים לחים ליוו את הקפה שלי. היום, כמה חודשים אחרי, אני היא זו שצמה כשכל האחרים מתנשקים.

"אז תשקרי לי קצת, זמן רב שאף אחד לא שיקר לי", מבקש חבר לא כל כך קרוב בשיחה מקרית. ואני מוצאת עצמי מוכרת בחצי גרוש אמיתות שקריות, או שקרים אמיתיים, מה זה בכלל משנה. "הייאוש אכן נעשה יותר נוח, אני מסבירה באדיבות, כשהדרך חזרה הביתה היא משדרות השאנז אליזה. כשהעיר היפה בעולם, כמוסכמה, היא זו שאתה חי בה. כשאתה יכול, מבחירה, לקפוץ לביקור בשכונות הרעות כביכול, כי את הטובות אתה כבר מכיר בעל פה. ואחכ מגיע תורם של היין על המרפסת, של האופנה הנהדרת, של האנשים היפים, יפים מדי. ובערב אתה הולך לאופרה, יודע שאתה יכול לצאת ממנה באמצע אם היא לא תמצא חן בעיניך, כי תהיינה אחרות." אך, כמה טוב לי לבדות מציאויות קטנות. את המיץ העכור של השגרה והבדידות אני כבר אנקז לביוב אחר.

בכל זאת, צלמת

2011-03-16T15:23:00.001-07:00

כל הדרכים מובילות לכיכר הבסטיליה - כתבה בעכבר עולם

2011-03-05T10:45:00.000-08:00

כיכר הבסטיליה, שמתבלטת בחשיבותה ההיסטורית כמו גם בהיותה אחד ממרכזיה הלוהטים של פריז, היתה ועודנה לב פועם, שילוב של ישן וחדש, של זר ומוכר.

כיכר הבסטיליה ("בסטי" בצרפתית) הופכת בימינו רבי התהפוכות לסמל רב משמעות. הבסטיליה היתה הסמל לדיכוי מהלך האימה של כל מה שהיה שנוא במשטר המלוכני בצרפת. היא זו אותה הרעיד ההמון בקריאה לשינוי אמיתי, היא שמסמלת היום את ניצחון העם. אבל מעבר להפגנה סוציאליסטית או הפנינגים לכבוד אירועי יום הגאווה, הבסטיליה אינה כיכר תחריר. בראשה מלאך זהוב ולרגליה מתגלגלים כלי רכב, היא מחברת את הרובע ה4 עם ה11 וה12, ומשמשת בו בזמן מונומנט לאומי, כיכר תנועה, מקום מפגש תוסס, חצר של אופרה, תחנת מטרו, שוק... הסיור שלפניכם בעצם איננו סיור מודרך, כי מה הטעם? כל פניה לא נכונה שתקחו תסתבר כנוסחה מנצחת.

כבר היציאה מתחנת המטרו מלווה בתחושה מסוימת של הקלה. הבסטי רחוק ממרחבי הצרכנות של השאנז אליזה ומהגראנדיוזיות של הנוטרה דאם, קרוב לשיק האפנתי של המארה אך איננו מאוים על ידו, משמר את האופי העממי ואת החמימות הביתית שהם גאוות הרובע ה11. זו שכונה דינאמית שלא מפסיקה להשתנות ולהתעדכן, נותנת תחושה של חו"ל מעורבב, על משפחות הבובו'ז הצעירות, בני הנוער המרדנים, אורות הניאון שצועקים אמריקה, המזנונים ההודים-תאילנדים-סינים-יפנים, הכל בעטיפה מרשרשת של שיק פריזאי להתפאר.

ממזרח:

סיור לאורך Rue de Faubourg St Antoine (לא להתבלבל עם רח' סנט אנטוואן ממערב) יגלה בפניכם עולם מופלא של חנויות כלי בית. האביטאט הוא המפורסם שבהם, ומוג'י הוא ה-מקדש לאיבזור מינימליסטי מסוגנן למשרד או לחדר הרחצה. מעניינים גם אלה הפחות מרושתים, חנויות הבזאר הצפופות או מאורות העתיקות המאובקות. מומלץ גם לקפוץ לביקור לחנות הסבונים "לאש", שייחודה הוא בעיצוב, באריזה ובהצגת הפריטים, שנראים כאילו היו ממתקים בחנות פירות טרופיים. המחירים ידידותיים למשתמשל והניחוחות עסיסיים במקוריותם.

LUSH - Cosmétiques frais faits main - 50 rue de Faubourg st Antoine 75012 Paris

http://www.lush.fr/index.php

אם בזמני הארוחות אתם עומדים, קחו פניה ימינה לרחוב סן-ניקולא האינטימי. במספר 7 תמצאו את "סוואן אֶ ואנסן", מסעדה איטלקית במסווה צרפתי ים תיכוני. האירוח חם, האוכל מצוין והמחירים סבירים. שימו לב, פתוח רק בצהריים ובערב

Restautant Swan et Vincent, 7 rue Saint Nicolas 75012 Paris

http://www.swann-vincent.fr

אם הקדמתם, פנו ימינה לשוק אליגר הנפלא. השוק הוקם 10 שנים לפני המהפכה הצרפתית, נקרא על שמה של צדיקה מקומית והותאם לצרכיהם של בעלי המלאכה המקומיים. הוא פתוח כל יום פרט ליום שני עד השעה 13:00 ומעבר להיותו שוק איכרים צפוף ומסביר פנים, קיים בו גם מבנה סגור של דוכני אוכל אקסלוסיביים יותר ואיזור קטן של דוכני ענתיקע'ס מפושפשים, שהופכים את הביקור בשוק לחוויה מומלצת. האיזור שמסביב לשוק הוא מובלעת קטנה של בתי קפה חמימים, מאורות יין וביסטרו'ז למיניהם. מומלץ בחום לבקר באחד מהם לכוס יין אדום או לארוחה מקומית משביעה.

Marché d'Alligre - rue d'Alligre 75012 Paris Métro Ledru Rollin

ממזרח, חלק ב: רו דה שרון.

אף שרון שיבקרו בפריז לא יחמיץ את ההזדמנות להתהלל שהרחוב ה-לוהט של הרובע קרוי על שמו. ויש במה להתגאות: הבוטיקים מטמטמים, בתי הקפה מלאי אופי והגלריות מצוינות. הנה כמה נקודות ששוות עצירה:

במספר 9 חנות מבית המותג הספרדי "קלינג". היא יוצאת דופן רק מבחינת המחירים, שמאפשרים גחמת שופינג.

Kling Paris 7-9 rue de Charonne 75011 Paris http://www.kling.es/index.php

המסעדה "שה פול" שבמספר 13 מבטיחה חוויה צרפתית אולטימטיבית (ומרוב שהיא כזו, רוב היושבים בה הם תיירים אמריקאים או גרמנים).

restaurant chez Paul, 13 rue de Charonne 75011 Paris

http://www.chezpaul.com/

מה שרוב התיירים הללו לא יודעים הוא שלצד הביסטרו המעולה, פתחו בעליו של "שה פול" כבר ב1896 בית תה קסום כמעט כמט בית הממתקים של הנזל וגרטל. למי שחפצה נפשו בנגיסות ממתקים צרפתיים תוצרת בית, ולמי שרוצה לקחת הביתה.

Maison Karrenbaur, 13 rue de Charonne 75011 Paris

במספר 25 תמצאו חנות קונספט לארט ודיזיין, ה"לייזי דוג", שהיתה חנות ספרי אמנות ועיצוב והפכה במהרה ללוקיישן טיפוסי של הרובע ה11 - עם תערוכות של אמנים מתחילים, קצת בגדים, קצת מכל מה שאפשר להכניס לתיק בעצם, הכל בשיק אורבני מקורי ואפילו די מבדר.

The Lazy Dog, 25 rue de Charonne 75011 Paris

http://www.thelazydog.fr

בהמשך הדרך נמצאים שניים מבתי הקפה המרכזיים של הרובע. משמאלכם פוז קפה הצעיר והססגוני, ומימין ביסטרו דה פאנטר, מסעדה בסגנון ארט נובו שנוסדה ב1902. למרות ההבדלים בסגנון ובאווירה, שניהם קולים להחריד, שניהם מאוכלסים בפריזאים שאי אפשר להוריד מהם את העיניים ושניהם מגישים מנות מעולות במחירים שווים לכל נפש.

Pause Café, 41 rue de Charonne 75011 Paris

Bistro du Peintre, 116 Avenue Ledru Rollin 75011 Paris

מדרום:

השדרה Boulevard de la Bastille היא מרינה של סירות קיט שנעים להתהלך לאורכה. לעתים מוצגת שם תערוכה חינמית שהעירייה התנדבה להפיק, ובמס' 10 ניצב לו "הבית האדום", מוזיאון שנפתח ב2004 לתערוכות חדשות ומסקרנות - עם שורה של אמנים מהמעלה הראשונה (הצלם האגדי מארטין פאר ואפילו סיגלית לנדאו שלנו) ובית קפה שמגיש פשטידות ובירה האורגנית, המקום לחלוטין שווה ביקור.

ממערב:

רח סנט אנטוואן המופלא מוכר בעיקר בגלל שהוא מחבר אל מרכז פריז המוכר (רו דה ריבולי והמארה), ופחות בשל איכויותיו שלו עצמו: על אף היותו דרך רגילה יחסית בנוף הפריזאי, כל בניין ובניין בו שונים זה מזה ויוצרים קו רקיע מעורר התפעלות, כאילו אדריכלי העיר הרשו לעצמם להתפרע קצת. ההליכה על רחוב זה מומלצת גם לצרכי ההתבוננות ביצירות הבטון אך גם לצורך הביקור הפריזאי ה"רגיל": בחנויות, בבוטיקים ובבתי הקפה הפריזאים האפייניים להתקנא. אל לכם לוותר על עצירה מתוקה בפטיסייר היוקרתי "לה נוטר" שבמספר 10. LeNotre 10rue St Antoine 75004 Paris www.lenotre.fr

מצפון: רו דה לה רוקט וסביבתו

בין אם מדובר בבר מאובזר או סתם במכבסה מאוסה, הרחוב הזה שוקק חיים 24/7. בקרבת הבסטי האיזור תיירותי למדי, אבל אם תתקדמו מעט תמצאו לא מעט נקודות ששווה לבדוק. הרחובות הקטנים המסתעפים לאורכו מעניינים לא פחות, והחשוב ביותר הוא הגדול שבהם: שדרת רישאר השחור, בה מדי חמישי וראשון מתקיים שוק אוכל נהדר, עם מגוון דוכני פירות וירקות, גבינות טריות, שרצים, בשר ומה לא. לשמחת התיירים יש גם דוכני תבשילים לזלילה מיידית. התענוג האולטימטיבי של ימי השמש הוא רכישת מצבור חריצי גבינה ובקבוקי יין ונשיאתם בסלסלת שהוכנה מראש עד לתעלת "קנאל סן מרטין", הנמצאת ממש במעלה הרחוב. לא לשכוח להצטייד בפותחן בקבוקים.

Marché Richard Lenoir - Métro Bastille

פתוח בימי חמישי (פחות צפוף) וראשון (הומה אדם) בין 9:00 ל13:0

כדי לחזור למסלול תוכלו לבחור ברחוב סדאן, ובו להתכבד בתופינים בפטיסרי האוריינטלית שבמס' 4 או בכוס יין אדום אצל פטריק במס 6.

Pâtisserie Diamande, 4 rue Sedaine 75011 Paris

La Cave de la Bastille, 6 rue Sedaine 75011 Paris

אם בחרתם לעלות מרחוב סן סבאן, תוכלו לבקר בבוטיק אוגוסט לאפנת סקייטרים וז'ורנאלים של אמנות רחוב (שבקנטינה שלו המרקים והסנדביצ'ים במחירים מצחיקים) במס 10, באחת הגלריות או ב"קפה דה ל'אינדוסטרי", שמאז פתיחתו בשנות ה80 הפך למוסד וצבר (למרות שמו הפועלי) קהל נאמנים בוהמייני.

Auguste - Boutique, Galerie & Cantine, 10 rue St Sabin 75011 Paris

Café de l'industrie, 17 rue St Sabin 75011 Paris.

ובחזרה לרו דה לה רוקט, בו תמצאו את "אדום", צמד חנויות יד שניה, לגברים ולנשים, הניצבות זו מול זו. שמן הנאמן ללשון העברית אינו סתם צירוף מקרים - בעל המקום דובר עברית שוטפת. קצת אחרי אדום נמצא קפה דיוואן, עם טארט טאטן ממכר ואווירה כללית מזמינה ביותר. לידו קפה המלאכים. קיטש? ממש לא. המסעדה הזו מציעה המבורגרים בסגנון צרפתי מתחכם משהו, במחירים ידידותיים ובליווי תפוחי האדמה הטוענים לכתר "הטעימים ביותר" בעיר האורות.

Café des Anges, 66 rue de la Roquette 75011 Paris

Adöm - 35 / 56 rue de la Roquette 75011 Paris

Café Divan, 60 rue de la Roquette 75011 Paris

אם תפנו ימינה לרח התאילנדים, תמצאו ב"טכנו אימפורט" לא רק מליוני תקליטים, אלא גם מדף פלאיירים שיעזור לכם להתעדכן במיטב מסיבות האיזור. אם שמאלה, תמצאו ברו קלר הצפוף חנויות טישרטים, דיסקים (בורן באד), מוצרי פופ ומאנגה, מסעדות בוטיק פצפונות, צרכנייה איטלקית וחנות כלי בית קטנטנה ומעוצבת (לולו אדיקט). ובחזרה לתחנה אחרונה ברו דה לה רוקט: מסעדת הפיה הירוקה, עם תפריט צרפתי ושירות חם, מקום שנעים לנחות בו לסעודה משביעת רצון וקיבה מקרקרת.

Techno Import, 16 rue des Thaillandiers 75011 Paris

Boutique LouLou addict 25 rue Keller 75011 Paris

Resaturant La Fée Verte 108 rue de la Roquette 75011 Paris

Born Bad 17 rue Keller 75011 Paris

I don't wanna be a grown up

2011-02-16T08:19:00.000-08:00

פברואר הוא חודש מבאס שדורש שיתרגלו אליו. אני מתפכחת מולו, בתקווה שההתפכחות תהיה זו הפשוטה ביותר, של ההבנה שהכל יהיה בסדר גם בלי כל הדרמות. אבל מה אם אני אוהבת את הדרמות? בעיה. העיר נשארת פרושה בפניי, העיר הזו פריז, מקניטה ביציבות שלה. ואולי זה בגלל שאני לא מכאן, אבל כבר קצת כן, ובגלל שהדיסוננס הזה הביא איתו הרבה חרא לאחרונה, אני מסרבת לוותר. רודפת בכוח אחרי הטלטלות, כי אני יודעת שלמרות הכל חרא הוא הדשן הטוב ביותר. משקלו הכבד של הקור חורט בבשר, מלווה בכובדה של ההבנה שהנה, עוד שנה התחילה והיא כבר אצה רצה לה, דורשת מאיתנו להתקדם, להתבגר. זהו חודש פברואר. מתריס בבינוניותו, תמיד מקום שני, גילוי שאינו מרעיש.

אולי דווקא יהיה לי נחמד להתרגל קצת? להתרגל ולהרגיל? להתאים את עצמי ולא להתנגד? להיות מוקסמת מכל השיט הסנטימנטלי של ולנטיינז דיי, לשמוח בתובנות הקטנות של השגרה, להסתפק בחייה של עקרת בית נואשת, לשכוח איך זה להתאבד על כל משימה כאילו היא בלתי אפשרית?

איכס, רומנטיקנים

(שיואו אני כזאת ממורמרת)

אולי. אבל בינתיים אני עוד לא שם. אני כותבת והעולם הערבי בוער, דווקא עכשיו, דווקא בפברואר מהפכות משתוללות מכל עבר. זה לא אצלי, הצמיגים הבוערים נזרקים רחוק מדירתי בפריז ומבית הוריי בתל אביב, ואני חושבת אם רק כשאנחנו בסכנה של ממש אנחנו מסוגלים להתעורר מהתרדמת, מקווה שהתשובה שלילית. מתוך ההווה המתחבט והמתלבט שלי אני מקשיבה לאלבום החדש של פולי ג'ין שלראשונה נוגעת וזועקת פוליטיקה, ואני שואלת את עצמי בהווה מה יגידו בעתיד על איך שהיה בעבר. ככה זה בפברואר.

הרובע ה16 - כתבה בעכבר עולם

2011-02-16T08:06:00.000-08:00

Le tour Eiffel de Robert Delaunay

כבר מזמן הפך מגדל האייפל לאחד מסמליה הבלתי מעורערים של פריז. קצת היסטוריה, אם תרצו: כשנבנה, לכבוד התערוכה העולמית שהתקיימה ב1889, עורר את חמתם של האסתטיקנים של המאה ה19 בהיותו בעיניהם גיבוב מסורבל של סבכת מוטות ברזל מוגבהים. אך היום צורתו של המגדל נטמעה כל כך בנופה של העיר עד שלא יעלה על הדעת לחשוב עליהם בנפרד. הוא מתבלט בקו הרקיע של עיר האורות הקסומה מכל נקודת תצפית אפשרית וסמליו הקטנטנים ממלאים את דוכניהם של מוכרי המזכרות.

מזכרת, אניוואן?

אלא שביקור באייפל הפך ברבות השנים לחוויה תיירותית מעיקה משהו, של תורים אינסופיים, תמונה משפחתית במרפסת הקומה השלישית (274 מטרים מעל הקרקע, בכל זאת) וחזרה תשושה לכיוון מרכז העיר. למרות שהמונומנט המרשים לא נמצא באחד מרובעיה השוקקים של עיר השיק והסטייל, בחרנו בשבילכם כמה נקודות משובבות נפש למקרה שתרצו להעשיר קצת את "יום האייפל" שלכם.

1. נתחיל בטיפ קטן:
אתר האינטרנט המוקדש למגדל הברזל הפריזאי הוא מוצלח ביותר, ומאפשר רכישת כרטיסים מוקדמת, החוסכת את העמידה המייגעת בתורים, שיכולה להימשך 3 שעות ויותר בעונות החמות. http://www.tour-eiffel.com
האתר מספק אינפורמציה הכרחית לביקור ומאפשרי גישה לאתר האינטרנט של המסעדה המצוינת (והיקרה) שנמצאת בקומה השניה
http://www.lejulesverne-paris.com/

2. גינות ופארקים
האייפל יושב בקיצו של גן ה"שאם דה מארס" המקסים. שטח התרגול הישן של תלמידי ביה"ס הצבאי הוסב לפארק הזה ב1928 ומאז התקיימו על מדשאותיו מצעדים הסטוריים ותערוכות היריד הבינלאומי. שביליו הפתלתלים, עציו הרעננים ואגמיו הקטנטנים הופכים אותו ליעד אולטימטיבי לפיקניקים של באגטים וגבינות (יש להצטייד מראש, בחנויות המכולת הקרובות למלונכם). Champ-de-Mars

ממש ממולו, במרחק חציית גשר ממעל נהר הסיין, נמצאים גנים נוספים - אלה הם גני הטרוקדרו, גם הם יעד מצוין לפיקניקים, לרביצה נינוחה על הדשא, ולתצפית מרהיבה על מגדל האייפל כמובן. המזרקה שבמרכזם, הקרוסלה הגדולה והנוצצת שבכניסה אליהם וכל אופן בנייתם הגיאומטרי הופך אותם לחגיגה למבקרים. Jardins de Trocadéro

בפסגת גני הטרוקדרו ניצב לו ארמון שאייו. למרגלותיו ולרקע מגדל האייפל צולם אדולף היטלר ב1940 עם כינונו של הכיבוש הנאצי על פריז. באותו מקום ממש הוכרזה ב1948 הכרזת זכויות האדם. ברחבה ניתן למצוא כיום דוכני קרפים ומזכרות לרוב, מופעי רחוב לתיירים, אתרים כמו מוזיאון ציי הים או מוזיאון האדם, וכמובן תיאטרון שאייו.

3. בתי קפה
באותה רחבה ממש נמצא Café de l'homme היוקרתי, המציע בהתאם לשמו תפריט שווה לכל אדם באשר הוא אדם. מגוון המנות נע בין התפריט המסורתי (צרפתי), תפריט "מאוזן" (דיאטטי), או תפריט "ההשפעות" (מזון מהעולם). המחירים לא ממש שווים לכל נפש: 25-35 אירו בצהריים,40-70 אירו בערב.
Café de l'homme
17, place du Trocadéro 75016 Paris
http://www.restaurant-cafedelhomme.com/en/

קפה אלגנטי ושיקי נוסף שנמצא ממש על גדות כיכר הטרוקדרו העגולה, הוא קפה קארט. סלון התה המעוצב והמהוקצע הזה מצטיין בעיקר בקינוחים שלו ובעצם הישארותו פתוח ונינוח ממש עד השעות הקטנות של הלילה. הישיבה בקפה קארט כוללת לא רק התענגות על המקרונים והמאפים שלהם אלא גם התחככות בחברתם של דיפלומטים ממיטב שגרירויות העולם המפוזרות ברחבי הרובע האמיד בו אתם נמצאים Café Carette
4 place du Trocadéro 75016 Paris

במידה וחשקה נפשכם בבית קפה עממי יותר תוכלו לגשת לביסטרו בראסאק שנמצא לא רחוק, במעלה שדרת קלבר. הביסטרו הצעי והפופי הזה מציע תאורה חמימה, כורסאות ישיבה אדומות ומגוון של מנות במחירים סבירים של 16-20 אירו. בימי שמש נפלא להתרווח במרפסתו הפתוחה הפונה, כמה מפתיע, לרחוב

Café Brassac
37, Avenue Kléber 75016 Paris

4. מוזיאונים
הרובע ה16 מתברך בלא מעט מוזיאונים, אבל רובם לא ממש יכולים להיכנס להגדרת "מוזיאוני החובה של העיר". למרות זאת, ממש בקרבת מגדל האייפל המוכר נמצאים דווקא שניים מהמוזיאונים שהפריזאים לא יכולים להרשות לעצמם לפספס בהם תערוכה:

הראשון הוא המוזיאון העירוני לאמנות מודרנית. האוסף הקבוע שלו כולל יצירות מאת אמני המפתח של המאה ה20 כמו מאטיס או קנדינסקי, בעוד שהתערוכות הזמניות שהוא מציע הן מהחשובות והמרתקות באירופה. אין זה נדיר למצוא בפתחי המוזיאון תורים המשתרכים עד קצה השדרה בה הוא ממוקם, כך שגם הפעם הביקור המקדים באתר האינטרנט יסיר מעליכם את האחריות המעיקה של עמידה בתור Musée d'Art moderne de la ville de Paris
11, Avenue du Président Wilson 75016 Paris
http://mam.paris.fr

המוזיאון השני, שנמצא ממש בשכנות (דלת לדלת יש לומר) הוא ה"פאלה דה טוקיו" המתוקשר והאפנתי. הגדרתו המדויקת היא "מרכז לאמנות בת זמננו", שכן הוא מציע תצוגה מגוונת ועדכנית של יצירותיהם של אמנים מקשת רחבה של מקומות, ז'אנרים, סגנונות ומדיה. בהווה התערוכה המרכזית בו היא של הבמאי הישראלי עמוס גיתאי, אגב, ובכלל, מומלץ להתעדכן לגבי הפסטיבלים והאירועים החד פעמיים שהוא מציע. יתרון משמעותי של הארמון היפני הוא שעות הפתיחה שלו: מחצות היום ועד 21:00 בערב. לא לפספס את חנות הספרים מעוררת ההשראה ואת המסעדה המסקרנת, שאפילו המנות הפשוטות ביותר שלה בה משאירות טעם של עוד.
Palais de Tokyo
13, Avenue du Président Wilson 75016 Paris
http://www.palaisdetokyo.com

ממש מעבר לכביש ומול השניים האלה נמצא מוזיאון האופנה המפתה. אך אל נא תתפתו, המקום סגור לקהל עד אביב 2012...

אם חשקה בכך נפשיכם וקלו עליכם רגליכם, הסיור הרגלי ברובע ה16 יכול להתאים לכם. שימו לב: ההליכה מומלצת רק למי שעולם הארכיטקורה ובנייני העיר יקרים לליבו, משום שהרובע עשיר יותר בבניינים בסגנון ארט נובו וארט דקו, ופחות באטרקציות מעולם השופינג. אם תמשיכו מכיכר הטרוקדרו לכיוון מערב תיתקלו כנראה בבית הקברות של פאסי, מקום שבמאה ה19 היה נחלתם האחרונה אך ורק של בני האריסטוקרטיה המקומיים. ברחוב פרנקלין יתקנא לבבכם בדיירי הקבע המשקיפים על האייפל מחלון ביתם, רחוב פאסי יגלה בפניכם מרפסות מעוטרות בפסלים דקורטיביים שיעצרו את נשימתכם ושדרת מוצארט תאפשר לכם הצצה נוספת לחייהם של הפריזאים שהמושג "החיים הטובים" הוא בשבילם עניין של שגרה יומיומית.
Place de Trocadéro - cimetière de Passy - Rue Franklin - rue de Passy - Avenue Mozart - Métro Jasmin

הרובע ה16, מלבושים

הרובע ה16, מגורים

הרובע ה16, תושבי קבע

רגע לפני שתרדו לתחנת המטרו ז'אסמן, אתם יותר ממוזמנים לבקר ב"בו זינק קפה" החמים והנעים, המציע קפה או כוס יין, מנות קלילות ואוירה צעירה. השירות הנפלא והמחויך בו לא אפייני לפריז, ממש כמו הרובע במרכזו אתם נמצאים. Bo-Zinc Café
59 Avenue Mozart 75016 Paris

כמה טוב שינואר מאחורינו

2011-02-12T09:23:00.000-08:00

לפני שינואר מגיח, ואחרי שהוא עוזב, אני שוכחת כמה הוא חודש קשה. זה החודש בו עומר נהרג, שבעיצומו אני נזכרת שזה הזמן הכי קר בשנה, זמן שכוחות ההדחקה שלי לא יכולים מולו.

השעה המוארת ביותר ביום, חודש ינואר

בינואר בפריז אין אור שמש, אין אורות כריסמס, Rien. אלה הם רכיבים חשובים השומרים על מצב הרוח, על קו הבריאות הנפשית, והם אינם. כל מה שנשאר לך הם המיתוסים השקריים על כמה שהחורף הוא כיפי ונחמד, אבל מי בכלל רוצה להתעטף בסוודרים המגרדים האלה, במעילים הכבדים מדי? לאף אחד אין באמת אח שאפשר להתפנק מולו ושוקו חם גורם לי להקיא (הפסקא האחרונה היא סוג של גניבה ספרותית מחברתי רוני). כך שבגדול, אני נשארת בבית, גמורה מעייפות גם אם (וכנראה שבגלל ש) לא זזתי כל היום, מתכננת תכנונים שאין בי ממש תקווה לממש אותם, כי הכל נראה ככ חסר אופק.

מפרקים את דוכני הכריסמס, לא משאירים אורות מנצנצים

אני יודעת שזו טעות לתלות את כל הצרות במזג האוויר, שלא המעלות שבחוץ הן האחראיות לאינטנסיביות בעבודה, לעצלנות, למריבות יומיומיות עם מי שנמצא במרחק נגיעה, לגעגועים למי שאיננו, ללחץ שנגרם מתכנון מוגזם ומנסיונות חוזרים ונשנים לירות לכל הכיוונים. כי כנראה זה רק אצלי בראש.

החורף מזכיר לי שהזמן יכול להיות אויב שנלחמים נגדו, שהבדידות יכולה להיות אלימה הרבה יותר ממה שמספרים.

הפסל של לאון בלום, בצעיף תואם רוחות, הוא היחיד שמחכה לי ביציאה מהמטרו הביתה

והנה שיר שאימא שלחה לי לא מזמן. ואולי הוא המדויק ביותר.

בלי חומרים משמרים / עליזה הרט

מוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּיוּנִי.
אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים בַּמִּטְבָּח.
מוֹרַחַת לְךָ פְּרוּסוֹת לֶחֶם עִם דְּבַשׁ וּטְחִינָה.
הַכֹּל אוֹרְגָנִי – הַלֶּחֶם, הַדְּבַשׁ, הַטְּחִינָה.
בְּלִי צְבָעִים, בְּלִי תּוֹסָפוֹת מְלָאכוּתִיוֹת.
כְּמוֹ הָאַהֲבָה שֶׁלִי.
וְאַתָּה אוֹכֵל
וּקְצַת אַחַר כָּךְ הוֹלֵךְ.
לָמָּה לֹא הָיוּ שָׁם חֳמָרִים מְשַמְּרִים
בַּלֶּחֶם
בַּדְּבַשׁ
בַּטְּחִינָה